כשמדווחים בחשש שהקורונה תוביל לרעב עולמי כבד, עולות לראש תמונות של שדות חיטה קמלים, טיפה איטית אחרונה של מים מהססת אם לצאת מהברז, תורים ארוכים של בני אדם מזיעים תחת שמש צולפת, עם מְכל ריק בידיים.

אבל רעב נוסף, מסוג אחר, מקדים ומתפשט עכשיו בעולם. רעב כבד, מתיש, מכלה, שבו לאנשים יהיה הכול, והם לא יהיו מסוגלים להאכיל את עצמם. אולי יהיו לחם ומים, אולי אפילו נוכל לטוס לחופשה פעמיים בשנה, לצאת לבלות ולקנות, אבל מה? לא נצליח ליהנות. הרעב החדש יתבטא בזה שיהיה הכול בחיים, חוץ מהרגשת החיים. תחושה של חידלון גמור.

החברה האנושית תתחיל להרגיש שכל מה שהיא מייצרת גורם לסבל. כל מה שהאדם ייצר כדי להיות מאושר – טכנולוגיה, מדע, רפואה, תרבות, חינוך, כלי תקשורת ואינטרנט – מביא לעצב ושחיקה במקום לרווחה ושמחה. ולא רק אדם אחד או מגזר שלם ירגישו כך, אלא המוני אנשים יתחילו להרגיש שכל הישג בחייהם מאמלל אותם, כל מילוי מרוקן אותם.

הרעב ליהנות הוא הכוח שמניע את האדם, דוחף אותו לחיות. אם האדם לא נהנה הוא מת, ואפילו שהוא מודע לזה שהוא צורך זבל, הוא לא יכול שלא לצרוך. כמו שחז"ל תיארו: "מלאך המוות מזדמן בחרב שלופה וטיפה של מרה בקצה החרב, והאדם פותח פיו וזורק בו הטיפה, ומת". לא יכול אחרת.

זה השלב שהאנושות ברובה צפויה להכיר, שהרעב ליהנות, הרצון לקבל הנאה – טבע האדם האגואיסטי – הוא טבע רע. הוא מרקיד אותנו למוות בכל רמה: אישית, מדינית, אוניברסלית. כבר עם הסגר הראשון התחלנו למאוס במותרות והמונים התקרבו למצב שלא אכפת להם הרבה, מזלזלים ומצפצפים על הכול, שוחטים פרות קדושות, אין דבר יקר בחייהם, אפילו לא החיים עצמם. תנו רק לחטוף קצת הנאה, עכשיו, מיד, רק טיפה להשביע את הנפש, מה יהיה הלאה למי אכפת.

לרעב כזה החברה הגלובלית מתקרבת עכשיו, לשבר פנימי שיגרום להרים עיניים ולתור אחר מקור מזון רוחני, גבוה יותר. והיא תמצא אותו בהדרגה, כשהיא תפנה אל כוח הטבע העליון, מי שיצר את הרעב הכבד, שרק הוא עצמו יכול למלא באמת. הוא ולא אחר.

‍