יום כיפור

בשקט של יום הכיפורים, בדממה העטופה בלבן, מורגשת דרישה גדולה ועמוקה בלב כל יהודי. ביממה הזאת, עם ישראל כולו עולה למשפט בבית דין של מעלה, נדרש לחשבון נפש ביחס לתפקידו.

מי אנחנו, העם היהודי? מה תפקידנו? לשם מה אנחנו קיימים בעולם? למה מעריכים אותנו ומוקיעים אותנו בו-זמנית? התשובות לשאלות המהותיות הללו, תשובות שמרכיבות את זהותינו כעם, כתובות שחור על גבי לבן במקורות שלנו המונחים בארון הספרים היהודי, בפרט על מדף ספרי הקבלה.

המקובלים כותבים שתפקידנו בעולם להיות "אור לגויים", לרקום בינינו קשרים חיוביים של איחוד שישמשו דוגמה לעולם כולו. אבל בפועל אנחנו לא ממלאים את תפקידנו, חומקים ממנו כמו יונה הנביא, שאת סיפורו אנחנו קוראים בצוהריי יום כיפור.

יונה קיבל משימה אלוהית לתקן את העולם – להזהיר את תושבי העיר נינווה לסור מדרכם המפולגת הרעה, ולהתחיל להתנהג כמו שהמציאות הגלובלית דורשת, בחיבה הדדית. אלא שיונה ברח משליחותו, ורק אחרי שרשרת אירועים שהכו בו, הוא חזר למלא את ייעודו.

אנחנו נמצאים בדיוק בנקודת ההתחמקות: מתמלאים סלידה למשמע משימתנו להיות "אור לגויים". מתעופפים לכל עבר כמו יונה. כתוצאה מאי-מילוי תפקידנו הולך וגדל הפילוג בינינו, והעולם מאשים אותנו בכול; רק תציינו שם של אירוע או משבר, וכבר תשמעו ברקע את הקולות המהדהדים שקוראים להאשים את היהודים.

העולם צודק. נתנו לנו משימה לאהוב וללמד אהבה, ואנחנו משתמטים ממנה, מחטיאים את המטרה. על הרשלנות הזאת עלינו לבקש סליחה. להצטער מעומק הלב שאנחנו לא מקיימים את הצו האלוהי, את התפקיד שקיבלנו מהטבע.

מה שחסר לנו הוא להבין שהגורל שלנו קשור בגורל העולם, שהטוב שלנו תלוי בטוב שהעולם יזכה לו, באור החיים שיאיר לו דרכנו. לכן ביום הכיפורים התפילה המשותפת שלנו צריכה להיות אחת: שנתאחד ללב אחד מעל הדחייה ההדדית, שנהיה שווים ואוהבים.

‍

לפני אלפי שנים, כדי לצאת מעורם ולהתקרב לכוח העליון, נהגו תלמידי חכמים לגזור על עצמם עינויים וסיגופים גופניים, כמו שהורו חכמי ישראל: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה" (משנה אבות ו, ד).

כלומר, את הכניעה כלפי הדרך הרוחנית הם מימשו בצורה גשמית, בהפקרת הגוף לכפור, לשמש הקופחת, לחוסר שינה - בדיכוי הרצונות הטבעיים. שכיבה נוחה, אכילה לשובע ושתייה לרוויה, הומרו באבן תחת ראשם ואכילת פירורים מן הנמצא.

זה היה הנוהג בשלבים הראשונים של גילוי חכמת הקבלה, שיטת ההתקרבות לכוח העליון. בדרך סגפנית, פשוטה, פרימיטיבית, הם יכלו באותם זמנים להשתלט על הרצון האגואיסטי ולא לתת לו לקפוץ. ברגע שהיה גובר ומתפרץ בדרכו הטבעית, היו בולמים אותו בהחמרת פעולות גופניות.

בחלוף התקופות הגיעו לעולמנו שני מקובלים עצומים, האר"י הקדוש והבעל שם טוב, וקבעו שיטות ותנאים אחרים להתקרבות אל הכוח העליון. לא עוד סיגופים והגבלות לאילוף הגוף, אלא פיתוח של געגועים וחשק עז להתעלות אל הכוח העליון, שלא מניח לאדם לישון.

לפיתוח ההשתוקקות הגדולה הזו הם קראו משיכת ''המאור המחזיר למוטב'', משיכת כוח רוחני המסוגל לשנות את האדם, למשות אותו מתוך עצמו ולתקנו, בלי להתעמת ראש בראש עם יצרו, עם האגו שבמהלך הדורות תפח כל כך עד שאין סיכוי לבלום אותו ישירות.

מאז ועד היום מקובלים לא עוסקים בהקטנת יצר הרע, אלא בהגדלת נקודת ההשתוקקות לטוב. רק בקרב אמונות אחרות, שנשאבו מהיהדות, מתוך פנימיות התורה, אפשר עדיין למצוא לפעמים זכר לאותם מנהגי הסיגוף. אבל אין בהם יותר צורך, אלא רק לתיקון הלב אנו צריכים.

‍

הסיפור התנ"כי של יונה הנביא מתאר את קורות העם היהודי בהווה ובעתיד, ובו מסר ברור: כל עוד לא נמלא את ייעודנו, ימשיכו להטיל עלינו את האשמה לכל צרות העולם. סיפורו של עם שאחראי על גורל העולם

המשימה
סיפורו של יונה הנביא מתחיל במשימה שהוא מקבל מאלוהים – להזהיר את תושבי העיר נינווה לסור מדרכם הרעה, ולהתחיל להתנהג כמו שהמציאות דורשת, בחיבה הדדית.
‍
כמו ליונה גם לנו, עם ישראל, יש תפקיד שלא נוכל להתחמק ממנו. תפקיד שמלווה אותנו מאז ומעולם: לרקום בינינו קשרים חיובים של איחוד, כאלה שישמשו דוגמה לעולם כולו. אבל אנחנו לא ממלאים את תפקידנו.
‍
הבריחה
לאורך ההיסטוריה חווינו איך פועלת החוקיות הזאת: כשאנחנו מקושרים בינינו בצורה נכונה, אנו פורחים והעולם משגשג. כשאנחנו מסוכסכים ומפולגים, אנחנו סופגים מכות והעולם מידרדר. עם השנים כָּשַלנו בבניית הקשרים בינינו, עד כדי כך שאנחנו לא מאמינים כי ביכולתנו להשכין בינינו יחסים טובים. אנחנו מתמלאים סלידה למשמע משימתנו להיות "אור לגויים". אנחנו בורחים על נפשנו, כמו יונה. וכשבורחים, מגיעה הסערה.

הסערה
יונה בורח מייעודו. הוא נמלט על אונייה הרחק אל תוך הים. הבריחה שלו גורמת לסערה, והמלחים מבינים שהסיבה לסבלם היא "היהודי" שנמצא על סיפון אונייתם. משם ועד להשלכתו אל הים, הדרך קצרה.

כמו אז, ובעצם כמו תמיד, גם היום העולם מאשים את היהודים בכל משבר אפשרי. אם מסתכלים מצד תפקידנו, העולם צודק. נתנו לנו משימה לאהוב, אנחנו משתמטים ובורחים ממנה הכי רחוק שאפשר, וספינת העולם נמצאת על סף טביעה. הגורל של עם ישראל הוא בלתי נמנע. שמות המלחים בסיפור מתחלפים בכל פעם, אבל הגורל אינו משתנה. אם לא נקיץ מהתרדמה שאנו שקועים בה, ונסכים מרצוננו הטוב לביצוע המשימה, יגיע הרגע שבו נושלך לים.

‍ההסכמה
יונה נזרק למצולות הים ונבלע לתוך מעי לווייתן. אחרי חשבון נפש נוקב עם עצמו, הוא מסכים לבצע את המשימה שהוטלה עליו, והדג מביא אותו אל חוף מבטחים, לנינווה.

כמו יונה, גם אנחנו נושאים בתוכנו מסר, שיטה להתקשרות בין בני האדם. זה המאפיין הלאומי שלנו המייחד אותנו משאר עמי העולם, ולמעשה הופך אותנו לעם. לא נוכל להימלט ממה שמייחד אותנו. כשנתחבר בינינו, נשמש דוגמה לאחדות לכל העמים. השאלה היחידה היא, האם נישא באחריות המוטלת עלינו, או שחס ושלום ישליכו אותנו אל מעמקי הים כדי שנסכים לממש את ייעודנו.

לפי שעה, במקום להיות "אור לגויים", אנחנו מנסים בכל כוחנו להיות "ככל הגויים". אלא שמכבש ההתפתחות גורם לעוד ועוד אנשים ומדינות להרגיש בתת-ההכרה שהאחראים לכל הצרות המתרגשות ובאות הם היהודים, ולכן העולם לא ישנה את יחסו אלינו לטובה, עד שנמלא את חובתנו, שהיא גם זכותנו.

יום כיפור הוא זמן לעשות חשבון נפש הן של יחידים והן של אומה, בלי לשבת במעיי הלווייתן. ביום זה יש לנו הזדמנות לקבל על עצמנו את הייעוד שלנו, להסכים להתחבר בינינו ולהיות "אור לגויים". רק אז המערבולת העולמית סביבנו תשקוט, האנושות כולה תזכה לשלווה, ומעליה תיפרס סוכה של שלום.‍