אז מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? הרבה מאוד. הלילה הזה כולנו מסובים, טעונים ודרוכים סביב שולחן ליל הסדר, אבל סדר של ממש אין. החברה הישראלית גועשת מבפנים ומבחוץ, הדעות במחנות הולכות ומקצינות והסכנה מבית אורבת לנו מעבר לפינה.

זה לא ישראל, זה מצרים. על פי חכמת הקבלה, "מצרים" היא שם של מצב פנימי המבטא יחסים עכורים בין בני האדם. מיץ-רע, תמצית הרוע האנושי. בחברה הישראלית בימינו, מצרים באה לידי ביטוי בהרגשת שנאה עצומה הדדית בין כולם. לא רק בין המפלגות היריבות, אלא בשנאה שמתפשטת במשפחות, בין בני זוג, ברשתות החברתיות, בין ילדים ונוער, בכבישים, בבתי החולים, איפה לא? בכל חוג בחברה הישראלית שוררות יריבות ואיבה.

האגו הגדול שלנו הוא "פרעה" שמולך ביחסים בינינו, הוא שולט בנו ביד רמה עד שאנחנו שוקעים ב"מיץ הרע" מיום ליום. אין שום סימן באופק לכך שאנחנו קרובים ליציאת מצרים, ליציאה להרגשה של חירות בזמן הווה. אם ביציאת מצרים המקראית הרגשנו שייכים לעם אחד, התלכדנו יחד נגד פרעה, נגד יצר הרע שהפריד בינינו, היום אנחנו כלל לא מכירים ביצר הרע שבנו. מבחינתנו הרע הוא מי שנגדנו: מי שבעל עמדה פוליטית מנוגדת לנו, מי שחי באמונה אחרת לשלנו, מי שהשקפת עולמו הפוכה לשלנו. האחר הוא הרע ואותו צריך לעקור.

אבל "כל הפוסל במומו פוסל", והאויב האמיתי שלנו הוא אנחנו עצמנו, האגו שלנו. אנחנו רחוקים מאוד מהתובנה הזאת ולפנינו עוד שלבים רבים של הכרה ברע, באגו המושל בנו שכל כך קשה לנו לאמוד איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר.

בסופו של דבר ממצרים יוצאים רק יחד. רק כשנעקור מתוכנו את שנאת האחים, את החולי שזולל כל תא בריא בגוף החברה שלנו. לשם כך אנחנו זקוקים לכוח נגדי, כוח חיובי, כוח עליון. רק הוא – ולא שליח – יכול לרומם אותנו מעל הטבע האגואיסטי שלנו, לגאול אותנו מהגלות החשוכה ולהוציא אותנו ממצרים לארץ ישראל – לרצון להיות מכוונים ישר לאל, לכוח האחד, היחיד והמיוחד.

אם לא נלך בדרכם של חכמי הלב שכבר סללו עבורנו את הדרך, המקובלים שהתוו לנו שיטה לאחדות, אם לא נחוש צער על מצבנו ונתגבש בתפילה לשינוי, אם לא נלמד לפתח נטייה לתיקון הפילוג הנורא - אז נמשיך להחריב כל חלקה טובה, נהרוס את המדינה שלנו והארץ הפורחת תחזור להיות שממה. היחסים בינינו יהפכו יבשים כמו מדבר ואולי הצימאון הרוחני יהיה זה שיעורר בנו דרישה.

למרות נימת הייאוש הזו אני מלא תקווה. אני מודע לזה שרגע לפני שמפציע עמוד השחר, יש חושך גדול. לכן אני ממשיך במלוא המרץ לקרוא לחיבור ואהבת הזולת, ממש כמו שאני כותב עכשיו. אני משתדל להסביר בכל הזדמנות שעלינו להתאחד כאיש אחד בלב אחד, כי רק כך נקבל את התורה. ומה הכלל הגדול בתורה? "ואהבת לרעך כמוך".

אני מאחל לעם שלי יותר רגש והבנה, להיזכר שאנחנו עם קטן מוקף עמים רבים שרוצים להזיק לנו ולהרוס אותנו ורק אם נתקשר בינינו נינצל ונשרוד. כל התקשרות לבבית בינינו יכולה לעורר בינינו כוח חיבור גדול, כוח עליון טוב ומיטיב שיכול להפסיק מעכשיו לעכשיו את כל המלחמות בינינו, להעביר אותנו ממריבה לישועה. חג שמח!