כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. שלושה מהם שואלים שאלות. הבן האחרון, זה שלא ידע לשאול, מסמל את המקום שבו אנחנו נמצאים אחרי שכבר היינו רשעים, חכמים ותמימים
"אם תחשוב על זה, תראה שארבעת הבנים קיימים בכל אחד ואחד מאיתנו", אמר לי פעם חבר טוב כשישבנו ושתינו קפה ביחד אחרי סדר פסח.
ארבעת הבנים שמככבים בהגדה של פסח מזמינים את הקוראים בה לדרמה רבת משמעויות: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, והדמות המסתורית ביותר, זה שלא מובן מה בדיוק הוא רוצה, או כפי שההגדה מכנה אותו: זה שאינו יודע לשאול. אפילו עוד לפני ששתית ארבע כוסות של יין אתה כבר מבולבל...
כרגיל, חכמת הקבלה עושה סדר בבלגאן, ומגלה לנו עד כמה אופיים של ארבעת הבנים הוא משל רלוונטי גם בחברה שלנו כיום, כאן ועכשיו.
לפני שניגש לסיפור קצר על ארבעת הבנים במשמעותו הקבלית, מהדורת ישראל 2007, נוסיף שהקבלה מלמדת אותנו שהמצב הבעייתי שאליו נקלעה היום המדינה, נועד לקדם אותנו למקום חדש וטוב יותר.
המשבר הנוכחי יכול להפוך להזדמנות היסטורית שתאפשר בניית חברה מאוחדת ומאושרת המבוססת על עקרון אהבת הזולת.
עם המסר הזה - חכמת הקבלה ואהבת הזולת כאמצעי היחיד שיכול לקדם אותנו לחיים מאושרים - יצאתי לרחובות ישראל כדי לבצע משאל עם. רציתי לבדוק ולראות כיצד יגיבו ארבעת הבנים שבעם ישראל למסר החדש ישן הזה. הנה התוצאות.
"עזוב אותך מדיבורים יפים על אהבת הזולת אחי, זה לא יביא אותנו לשום מקום", אומר החכם. "אני בכלל לא מבין מה אתה רוצה, מה בכלל מפריע לך בחברה שלנו היום? סמוך עלי, גם אם עכשיו קצת קשה, יהיה בסדר", הוא הצהיר בביטחון. "חייבים להמשיך קדימה חביבי, נארגן את הצבא שלנו מחדש, נביא משקיעים זרים, שוק ההי-טק שוב פורח וגם הבורסה תעלה. אמנם כרגע זה נראה לא קל, אבל לנו ברור לחלוטין מה צריך לעשות כדי להצליח בגדול, ויש לנו את הכוחות והידע הדרושים לכך. סמוך על סמוך".
"מה אתה רוצה?!" צועק עלי הרשע תוך שהוא נושף עלי עשן מהסיגריה שבידו, "זוהי דרכו של עולם, החזק שורד. שמע לי, העולם הזה הוא ג'ונגל אחד גדול וכדאי לך להיות בצד החזק, אחרת ידרכו עליך. מה שצריך לקרות קורה ולא צריך לשנות שום דבר!", הוא מוסיף בשקט, "תפוס כמה שאתה יכול, אל תעשה חשבון לאף אחד כי ממילא אין מי שדופק לך חשבון, ואם רק תהיה למישהו הזדמנות, הוא ידרוך עליך בלי לחשוב פעמיים".
האמת שקצת נלחצתי, איכשהו הרשע תמיד נשמע מאוד משכנע, כי הוא פונה ליצרים האפלים הטמונים בכל אחד מאיתנו.
"לא שיש לי משהו נגד מה שאמרת שם על אהבת הזולת", אומר התם בחצי פה, "אבל פשוט אין לי ראש לזה, אני בן אדם פשוט. לך לאנשים הגדולים, למנהיגים, לחכמים, מה כבר אדם קטן כמוני יכול לשנות, ממילא אנחנו לא משפיעים על כלום. אני מנסה לחיות את החיים שלי בשקט, לא מפריע לאף אחד וגם לא משחק אותה גיבור גדול. כל בוקר אני אומר תודה על מה שיש, וזהו. מה רע בזה?".
אולי בגלל התמימות והאהדה שהאיש השקט הזה עורר בי, נפלטה לי מהפה עוד שאלה אחת קטנה: "אבל תגיד", פניתי אליו בדאגה, "העתיד לא מלחיץ אותך קצת? הרי אתה קורא עיתונים לאחרונה, נכון?".
"איך אומרים, אי אפשר לדעת מה יילד יום. בינתיים, טפו טפו טפו" הוא אמר ונקש על השולחן, "הכל בסדר. תראה, אני כבר לא צעיר. כל החיים עבדתי קשה, נתתי לילדים את כל מה שיכולתי, ומכאן שיסתדרו בעצמם - אני את שלי עשיתי. ובינינו, אם יהיה פה בלגאן, חס ושלום, אח שלי משה מלוס אנג'לס יקבל אותי בזרועות פתוחות".
למרות שחיפשתי ביסודיות, לא מצאתי את זה שאינו יודע לשאול בשום מקום. מאוחר יותר התברר שאף אחד לא מכיר אותו. חזרתי מבולבל הביתה והתישבתי לחשוב קצת על המפגשים שעברתי.
זמן רב הדהדו במוחי קולות הדמויות השונות שראיינתי, כאילו מתווכחות זו עם זו. חשתי שבדברי כל אחד מהאנשים שפגשתי היה הרבה מאוד היגיון. למרות שהתקשיתי להגדיר לעצמי עם מי מהם אני מזדהה יותר, הרגשתי שההשקפות של כל אחד חיות בתוכי, ביחד ולחוד.
בזווית העין הבחנתי בספר קבלה שהשאיל לי חבר לפני מספר שנים. ניגשתי למדף הספרים לקחת אותו, פתחתי בעמוד אקראי והתחלתי לקרוא: "האדם הוא עולם קטן, וכל מה שהוא רואה מסביבו קיים גם בתוכו".
אם זה כך והכל קיים בתוכנו, חשבתי לעצמי, מה משמעות העובדה שאת ההוא שאינו יודע לשאול עוד לא מצאתי?
המשכתי לדפדף בספר עד שעיני נחו על המילים: "וזה שאינו יודע לשאול, אתה פתח לו".
היה כתוב שם, שלא במקרה זה שאינו יודע לשאול הוא הבן האחרון שמופיע בהגדה של . על פי הקבלה הוא מסמל את המצב המתקדם שאליו מגיע כל אחד מאיתנו לאחר שכבר סיים להיות חכם, רשע ותם.
הכינוי "שאינו יודע לשאול" מצביע על ההכרה הפנימית שאליה אנו מגיעים כשאנו מבינים שאנו תקועים: הגענו לצומת דרכים ללא אפשרות לחזור לאחור, אבל חסרה לנו ההבנה איך ממשיכים קדימה, ולאן.
זה דומה במשהו לתחושה מוכרת שרבים מאיתנו חווים, כשאנחנו עומדים בפני שאלה או החלטה חשובה, אבל מתקשים עדיין להגדיר לעצמנו מהי.
לפתע התפשטה בי מן הבנה שלמה, אם אלה פני הדברים, התחושה שכבר הגענו למצב שבו אנחנו לא יודעים מה לשאול, היא בעצם דבר טוב. המצב הזה מביא אותנו כבר אל שאלה פנימית יותר: לשם מה נוצרנו, ומשם לאחר חקירה קצרה, מתעוררת בנו עוד שאלה: איך אנחנו קשורים זה לזה?
בהמשך הספר הוסבר, שכאשר השאלה הזו כבר הבשילה בנו, זהו אחד הסימנים הראשונים שכבר עייפנו מהמרדף אחר האגו ואיננו מוכנים להמשיך לחיות כך יותר. אז גם מתבהר לנו שאהבת הזולת היא האמצעי היחיד עבורנו להתקיים במציאות של היום.
חכמת הקבלה מיועדת דווקא לאלה מאיתנו שכבר שמעו את כל התשובות, ניסו אותן וראו שהן לא עובדות. עתה אנו ניצבים בנקודה מיוחדת והחכמה העתיקה הזו מסוגלת לפקוח את העיניים לרבים מאיתנו שכבר בשלים לכך.
הנחתי לרגע את הספר, ובראשי המשיכה לנקר השאלה: אבל אם זה כך, אז איך אפשר לזרז את התהליך ולהגיע בהקדם האפשרי למצב של "אינו יודע לשאול"? איך נגרום לכך ש"יפתח לנו"?
התשובה לא איחרה לבוא, היא פשוט חיכתה לי בעמוד הבא: אם רק נחבר את כוח ה'משה', אומרים המקובלים, את הכוח הפנימי שקיים בכל אחד מאיתנו, נוכל לבנות חברה שבה איש יאהב את רעהו.
החכמה העתיקה שליוותה אותנו עוד מימי אברהם אבינו, מתגלה כיום לכולם וממתינה לנו שנאמץ אותה. כשנעשה זאת, נוכל לבנות ביחד מקום טוב יותר לכולנו לחיות בו. אז גם יפתחו בפנינו צינורות השפע ונזכה לשלמות, שמחה הצלחה ושגשוג בכל.