כמו גלים שפורצים בשצף-קצף אל חוף הים, זורמים במהירות אל עמקות היבשה, וברגע האחרון נמשכים ונבלעים בחזרה אל הים, כך החברה הישראלית נמצאת בגיחות הלוך-חזור, בגאות ושפל, בכניסות ויציאות מהותיות.

החזרה לחיי השגרה, פתיחת המועדונים ומקומות הבילוי, האפשרות לשוב ולבלות בבתי התיאטראות ובמסעדות, במכוני הכושר ובקניונים, הם כעת הגל הגואה. אבל עוד לפני שיגיע אל קצהו ויישבר, אפשר כבר לזהות סימני ייאוש ראשונים מבצבצים. התנקזות של חולשה ועייפות מכל ההתפתחות ארוכת הדורות, תסכול מכל החידושים וההמצאות שלא הזניקו אותנו רחוק, אלא הוליכו אותנו למבוי סתום. לים עכור.

רואים זאת בעיקר בקרב הדור הצעיר. הם עושים סקירה מחשבתית מהירה: כבר טסנו לכל פינה שבעולם, קנינו מכל הבא ליד, עשינו חיים, יצרנו תרבות עשירה, יש לנו אינטרנט מהיר, עולם זמין על שעון נייד, ומה הלאה? משהו לא קורץ. אז נצא ונבלה, נאכל ונשתה, אבל מבפנים נפער חלל חדש. קם מלך חדש לשלוט.

חכמת הקבלה מכנה את המלך הזה בשם "פרעה", הרצון שמולך בנו. וכמו בתחילתו של סיפור ההגדה המקראי, שבו מתבהר עד כמה אנו עבדים לפרעה מלך מצרים, כך היום מתבהר עד כמה אנו עבדים לאגו שממרר את חיינו.

נכון, היו תקופות שפרעה היה לטובתנו, דרבן אותנו להתפתח וליצור, האיץ בנו לטפס במעלה סולם הרצונות, דרך מערכות חברתיות וכלכליות, חינוך ומדע, טכנולוגיה ותרבות ענפה, אך כעת מתחילות תקופות שפרעה מורגש רע. וכמו ילד שמתבגר ומואס בצעצועים שעד לפני רגע העניקו לו חיים, כך אנחנו מתפתחים ודוחים בשאט נפש את תוצרת העולם שפיתחנו, מגלים שאנחנו עבדים.

הפער בין השניים יוצר בנו משבר פנימי, רגשי, שמתבטא גם ברצף משברים בתחומים שונים – חברתי, מדיני, כלכלי, טכנולוגי, מדעי – אבל הם לא באמת שבר, אלא סמן מהבהב המצביע על מקום התפר שלנו, בין פרעה הטוב לפרעה הרע, בין רצון דועך לרצון גובר. זהו תהליך התפתחות טבעי. כך החברה בוחנת את עצמה, לאן היא הולכת ולשם מה? כך האנשים שואלים, מה הרווחנו עד כה ומה מכאן והלאה? כך נוצרת ביקורת עצמית ותביעה, במה ישתנו החיים כשנחזור לשגרה מלאה?

המין האנושי, בפרט ישראל, הוא כמו חתול דרוך רגע לפני שמנתר ועובר למקום אחר. הוא נע במקומו קדימה ואחורה, מחשב את המרחק, ממקד מבט – ומזנק. אנחנו בצומת מכריע בכל תחום בחיים שלנו, חלקנו צריכים לקבל החלטות גורליות, והיציאה מהסגר והחזרה לשגרה, ולהפך, מסייעים לנו לברר את המטרות שלנו בחיים, את הערכים שאנחנו ניזונים מהם. הם עוזרים לנו להגביה שאיפות ולהעז לחלום.

ברגע שנענה על השאלות המשמעותיות, גם אלה שאנחנו מתחמקים מהן, כמו שאלת הטעם בחיינו, אז נכיר שפרעה הרע, האגו שלנו, לא הוביל למקום טוב. רק לרע. לתחרותיות ושנאה, לפלגנות ומלחמה. בלב החיים המפוארים שהקמנו בעמל שוכנת חברה הרוסה, ללא מטרה, שנשלטת בידי יצר הרע. אך רק כשנכיר ברע ונתייצב מול האמת החדה, נאזור אומץ לעשות את הקפיצה למצב החדש הבא.

הקפיצה היא יציאה – יציאת מצרים – יציאה מהמיץ הרע ששוטף אותנו. הקפיצה הזאת היא פסח, פסיחה, דילוג, קפיצה משליטת חיים אגואיסטית לנתינה אלטרואיסטית, משנאה לאהבה, מקבלה להשפעה.

בחיים החדשים האלה ניווכח שפרעה הרע היה למעשה פרעה הטוב. הוא לא רצון רע כמו שחשבנו, אלא כוח טוב שבא לפתח ולמשוך, לעודד לבדוק; מכה בנו מכה אחר מכה כדי שנשתכנע בעצמנו לעזוב את סירי הבשר המהבילים, את מתיקות השומים והבצלים המדומים, ונצא לארץ חדשה.

‍