אפשר להמשיך ללעוס עד דק את הסיסמה המנצחת זה אלפיים שנה ש"בית שני חרב בשל שנאת חינם". למחזר לעייפה את הדימויים הלקוחים מאגדות חורבן: "שרפת אסמים", "קנאים", "סיקריקים" ועוד. גם השיח בימים הקרובים יתנפח מדיבורים ערכיים ומקריאה מוסרית להוריד את הטון הקיצוני והמתלהם. אבל אם יש הרגשה קלה של חזרתיות, אפשר וכדאי לשוב למקור המקורי, לסיפור הבראשיתי.

על פי חכמת הקבלה, "חטא עץ הדעת" הוא לא הסיפור הסוחף על חטא אכילת הפרי בידי אדם וחוה. יש כמה קווים מקבילים, אבל ברובד עמוק יותר מדובר על מערכת המכונה בשם "נשמת אדם הראשון", נשמה אחת שכל חלקיה מחוברים יחד בקשרים של השפעה ואהבה. או כשם שמקובלים מתארים, כלי קיבול גדול המלא באור אינסוף של תענוג.

אלא שבתהליך מורכב הדורש לימוד, הכלי נשבר, המערכת המושלמת התפרקה לחלוטין, והאור שמילא את הכלי נעלם. התהליך הרוחני הזה שנקרא "שבירת אדם הראשון" הוא למעשה התיאור המוכר של הגירוש מגן העדן – הניתוק מהרגשת הטוב ששכן בקשרים ההדדיים הרוחניים.

כתוצאה משבירת אדם הראשון, התחלקה נשמתנו לשש מאות אלף שברים, שהתחלקו גם הם לכמה ניצוצי נשמה ונפלו לעולם שלנו. בכל אחד מאיתנו יש רסיס רצון מנשמת אדם הראשון שרוצה לחזור לחיבור, לקשר עם הכוח העליון, לרוחניות. את הרצונות האלה עלינו לחבר שוב לרצון אחד, כפי שהיינו מחוברים לפני השבירה. לשם מה כל הסיבוב? כיוון שבעלייה מלמטה למעלה נתחבר מתוך רצוננו החופשי והמודע, ונשיג את הקשר עם הכוח העליון בכל עמקותו.

הרב"ש, הרב ברוך שלום אשלג, כתב: "יש בכל אחד ניצוצות של אהבת הזולת, אלא שניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה... לכן הסכימו שעל ידי התחברותם יחד – אז, מכל הניצוצות ביחד ייעשה שלהבת אחת גדולה". אולם נגד הניצוץ יש בנו גם אגו גדול ועקשן, רצון לקבל הנאה לטובת עצמנו על חשבון הזולת, קליפה נוקשה אשר מונעת מאיתנו קשר יפה של ידידות ואהבה.

נרצה או לא, לבריאה יש תוכנית סדורה ותכליתה היא להעלות אותנו חזרה ל"גן עדן", למצב שבו נהיה מחוברים יחד ונהנה מהכוח העליון, הטוב ומיטיב, שישרה בינינו. לכן הכוח העליון רומז לנו בדרכו הנסתרת להתקשר ולהתחבר, אולם כאשר גם זה לא עוזר, הרמז הדק הופך לרמז עבה, הלחץ מתעצם ואנחנו מרגישים את רצונו האוהב למלא אותנו בצרות וייסורים.

גם בימים אלו, הכוח העליון מאיר אורות יפים וטובים, ואילו הרצונות שלנו הפוכים ומפוזרים. הפילוג בינינו גובר עד שנאת חינם. הפער בין רצונו לרצוננו הולך וגדל והוא שורש כל הרע. הרגשת הדוחק המתגברת הזאת היא שנקראת "בין המצרים", מצוקה שאין מוצא ממנה. היא גם הזמנים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ימים המסמלים את שבירת הכלי, ימים שבהם מתאבלים על חורבן היחסים.

תשעה באב הוא לא רק יום אבל על מה שאיבדנו, אלא יום של תזכורת למצופה מאיתנו. לא נדרשות לנו עוד מילים יפות על אהבת חינם, אלא פעולות חיבור ממשיות לקראת התיקון. חובה עלינו לשקם את הכלי השבור, לבנות בית שיתמלא באור – להקים בינינו את "בית המקדש". לא בית מפואר מעצים ואבנים, אלא איחוד הניצוצות והכוונות, ליכוד הרצונות והשאיפות למקום אחד משותף שמתמקד ומסתכם בכוח העליון, כוח אהבת חינם.

‍