למי אכפת שחרב הבית? הרי חלפו מאז אלפיים שנה. הלכנו וחזרנו, התבוללנו ונפרדנו, נרצחנו ונולדנו. ועכשיו אנחנו כאן, מנפנפים בגאון דגל כחול-לבן; בנויים לתפארת מבחוץ, שבורים לרסיסים מבפנים. אנחנו העם הכי אחי. לטוב ולרע. הכי אומת הייטק, הכי צבא חזק, הכי נוכלים, הכי שורדים, הכי שבט אחים ואחיות.

אז מה יש לנו לבכות על החורבן? אולי כי הוא עדיין כאן. מפריד, חותך, מסכסך; קורע אותנו להמון פיסות מגזרים. משכיח מאיתנו שאנחנו אחים. מדינת ישראל, שהוקמה על בסיס ערבות הדדית בין חמולות שונות, הולכת ומתפלגת לשבטים עוינים ששונאים לחינם, לקבוצות של אדישים שאוכלים בחינם זה לזה את שמחת החיים. אובדן מוחלט של אמון. אפס אכפתיות. חורבן חברתי.
‍
במצבנו העגום יש לנו להתאבל על דבר אחד: על הרשלנות שלנו. על הקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו נכנעים. לא לאויבים החיצוניים בגבולות ולא לאנטישמים בקרב האומות, אלא דווקא לאויבים מבית, למחבל הזה שמתגורר אצלנו בפנים – האגו שלנו, שמסית ומקטרג, מרחיק ומפלג. מולו אנחנו רפויים, כנועים, עבדים.
‍
אין מה להרחיב על תחושת הדחיפות, אין מה לפרוט על מיתרי הכאב. "כל יום שלא קם בית המקדש כאילו נחרב". ולא מדובר על מבנה עתיק עשוי אבנים, אלא על "בית המקדש" – הרגשה רוחנית שבה כולנו מרגישים "כאיש אחד בלב אחד". מחוברים ברשת פנימית הקושרת אותנו כמו משפחה אחת גדולה, ובה כל ישראלי מזדהה עם הרגשת הזולת – משתתף בשמחתו וכואב את כאבו.
‍
לכן הניחו את הממחטות, כי אין באמת על מה לשבת ולבכות, אלא יש חובה לקום, להתחבר ולשקם. וכאשר נאחד את הלבבות שלנו ללב אחד, נוכל בקלות להפוך את ימי האבל לימי שמחה, את הצרה לנחמה, את ט' באב הנורא לט"ו באב, חג של אהבה.