ימים של פורענות ושנאת חינם בחברה הישראלית הביאו כל “שבט” לקרוא לגילוי סובלנות כלפי השבטים האחרים, ובאותה הנשימה גם להאשימם בהידרדרות למצבנו השפל.
ההנהגה, כדרכה בקודש, מְגַנָה ומחפשת את הדרך המהירה והיעילה ביותר לכיבויה של אש השנאה שפשטה דווקא ביום האהבה. לצד הצער, הדמעות, הזעם והמחאות, עלינו לעצור ולאבחן את המחלה הממארת שהתפרצה בנו.
לשם כך יש צורך בשכל בריא ומאוזן. אין טעם לנסות לטייח או להמתיק את המצב, אנחנו חייבים להישיר מבט, לעשות אנליזה ולאתר את שורש המחלה. כשנגיע אל השורש, יהיה קל יותר לאתר את התרופה.
המחלה היא חוסר החיבור בינינו. החברה מפולגת לשבטים-שבטים, שעל הפערים ביניהם קשה מאוד לגשר. קצב מסחרר של סכסוכים שהולכים וגוברים, עד כי לא נתפלא אם מחר אלה ירימו סכינים כנגד אלה, ואלה ישיבו עם רובים כנגד אלה.
חכמת הקבלה מדגישה כי הפירוד נובע מהאגו שיצא מכלל שליטה, זהו הטבע שלנו שמתפתח וגדל מרגע לרגע והוא “רע מנעוריו”. אין צורך להמציא נוסחת קסם חדשה להתמודדות עם האגו המתפרץ, היא כבר קיימת ביסודו של עם ישראל. זו אותה שיטה לחיבור ולאהבת אחים שלימד אברהם אבינו בבבל העתיקה, ועל בסיסה נוסדנו כעם.
חכמת החיבור של אברהם מלמדת איך לעבוד נכון עם הרע שגובר בינינו. באמצעות שיטה סדורה היא בונה באדם זווית ראייה חדשה כלפי הזולת, שמביאה אותו לקשר הדדי, טוב ומפרגן בכל המובנים. התרופה היא לאזן בכוח החיבור את כל הרע שמתגלה בינינו. הרע שמתעורר קורא לנו להתחבר יותר כחברה, וללמוד לבנות גשרים של אהבה מעל כל חילוקי הדעות.
אני מציע לאחד שורות ולצאת במהלך לאומי, חברתי וחינוכי לחיבור ולהתחשבות בזולת. אשמח לראות תוכנית ממשלתית שתחייב כל אחד מאזרחי המדינה ללמוד להתחבר לאחרים. כל אחד יכיר את הסיפור של האחר, ואף יחווה סדנאות מעשיות המקנות כלים ליצירת קשר נכון עם הזולת ולהתנהגות מתוקנת בחברה.
מדובר בתהליך חינוכי של החברה כולה, שבעזרתו נכיר את עצמנו ואת הסביבה שבה אנו חיים, נחלוק כולנו בידע שייצור מודעות משותפת ותחושת שייכות למסגרת אחת.
פרויקט ארצי כזה דורש הקמת תשתית רחבה ואחידה שתחצה את כל המגזרים ותפעל בכל הפלחים – החל מגני ילדים, בתי ספר, אוניברסיטאות, מקומות עבודה, לשכות אבטלה, דרך כלי התקשורת וכלה בבתי חולים ובבתי אבות. במסגרת הפרויקט כל אזרח שילמד להתקשר נכון לאחרים מעל כל ההבדלים, יתוגמל בהטבות מהמדינה.
כשעתיד ילדינו מוטל על הכף, איננו יכולים עוד להסתפק במילים יפות. זוהי עת לעשות! מוטב שכולנו נשאל את עצמנו, מה אנחנו עושים היום כדי שאסונות דומים לא יפקדו אותנו גם מחר.