לוּ בית המקדש היה ניצב היום על הר הבית בירושלים, הוא היה נחרב בו במקום. שנאת החינם ששוטפת את החברה הישראלית, לא היתה מאפשרת לו לעמוד על תלו ולוּ לרגע אחד. תשעה באב שחל היום, מעניק את ההזדמנות לחשבון נפש מעמיק: לצלול אל תוך סיפורו של עם ישראל כדי ללמוד מאין נובעת השנאה ואיך בונים מעליה אהבה

שער טיטוס, שער הניצחון הממוקם בלב רומא, הוקדש לכבודו של המצביא הרומי טיטוס, כדי לפאר את הישגיו המרשימים כמנהיג האימפריה הרומית: דיכוי המרד הגדול, כיבוש ירושלים, החרבת בית המקדש השני והגליית עשרות אלפי יהודים לרומא כשבויים ועבדים.

תחילתו של דבר: בי”ז בתמוז שנת 70 לספירה, לאחר כשלושה חודשי מצור על ירושלים מצד הצבא הרומי, נתן טיטוס את האות, וחמישה לגיונות חמושים מכף רגל ועד ראש המונים יחדיו 65 אלף חיילים, ביקעו את החומה המקיפה את ירושלים. שלושה שבועות לאחר מכן, בתשעה באב, הם כבשו והרסו את העיר ירושלים, ובית המקדש הועלה באש.

טיטוס לא אשם. כבר בגן כל ילד יודע לשנן את הסיבה האמיתית: “לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חינם שהיתה באותו הדור”. כלומר, בגלל השתלטות אלימה של קבוצות יהודיות קיצוניות שנאבקו זו בזו, וגררו את העם למרד ולחורבן הבית. מאז, שנה אחר שנה, תשעה באב מסמל את האויב הגדול של עם ישראל, את שורש כל הרע: השנאה בינינו.

לאורך הדורות, הלך וגבר הכוח השלילי שנבע מאותה שנאה, ותמיד התפרץ בתשעה באב. אמנם חורבנם של בתי המקדש, הראשון והשני, הוא הידוע יותר בתאריך זה, אבל קדמו להם אירועים המסמלים הרס ומפלה כמו: שבירת לוחות הברית בעקבות חטא העגל, חטא המרגלים, גלות בבל, גירוש ספרד ופורטוגל, גירוש יהודי אנגליה וגרמניה, והאירוע הראשוני והרלוונטי לעניינינו: סיפור מגדל בבל לפני כ-3,800 שנה.

‍

‍

סיפור ישראלי

בימים ההם חיה האנושות כמשפחה אחת גדולה באימפריית בבל במסופוטמיה, חבל ארץ קדום באזור עיראק. כולם דיברו שפה אחת, הבינו והרגישו איש את רעהו, ככתוב: “ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים” (בראשית יא, א). עד שלפתע, החיים הרגועים והשקטים של תושבי בבל באו אל קצם. שנאה עוצמתית התפרצה מתוכם והחריבה הכול. תוך זמן קצר נרמסה ההרמוניה והיחסים התחלפו מאחווה לתחרות, מחמימות לקרירות, משפה אחת לשפות רבות, מגורל משותף לזרוּת.

אחד החכמים שחיו בדור ההוא, אברם בן תרח שלימים נקרא אברהם אבינו, ראה את הכאוס שהתחולל סביבו וסירב להשלים עמו. הוא החל לחקור את התופעה שהתרחשה בקרב אחיו הבבלים. אברהם הבין שהקרע החברתי המתרחב ביניהם, בניצוחו של האגו מעורר השנאה, עתיד להמיט עליהם חורבן. אברהם גילה שלפי חוק ההתפתחות שבטבע, על החברה האנושית להגיע מיד לאחדות. הוא רצה לאחד בין כל הבבלים, נציגי שבעים אומות העולם של ימינו, ולבנות את החברה המושלמת, אך כאשר החל להפיץ בקרבם את שיטת החיבור רק מעטים הבינו את דבריו.

הבבלים המעטים שהבינו את אברהם הפכו לתלמידיו. הם התאמצו להתחבר זה לזה, חרף השנאה הגוברת שהפרידה ביניהם ללא הרף. בקשר החדש שהשיגו ביניהם הם נדהמו לגלות תופעה חדשה – את כוח החיבור החיובי שקיים בטבע והיה נסתר מהם. כך נתגלתה בפניהם חכמת האיזון, היא חכמת הקבלה. כך גם נולדה קבוצת “בית אברהם” שלימים הפכה לעם ישראל – עם שהמקור שלו אינו ביולוגי-טבעי ככל העמים, אלא אידיאולוגי-רעיוני. הרמב”ם מסכם את אהבת האחים שהתווה אברהם באותו הכלל שרבי עקיבא דגל בו בהמשך: “ואהבת לרעך כמוך – כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותם אתה לאחיך” (הרמב”ם, “משנה תורה”).

מימי אברהם ואילך, בזמנים שבהם שלטה האחדות בקרב עם ישראל, היא הובילה להצלחות כבירות, ביניהן כיבוש הארץ ושגשוגה בתקופת ממלכת ישראל המאוחדת של דוד ושלמה, אז היו שנים-עשר שבטי ישראל מאוגדים תחת שלטון אחד. בשני רגעי השיא של האחדות קמו שני בתי המקדש – אשר היו תולדה חיצונית של קשר פנימי, לבבי ואוהב יותר בינינו.

אבל אז התחיל השבר…

השנאה העיקשת שוב פרצה לפי אותה תכנית טבע ממש, אלא שהפעם לא נמצא “אברהם” שידריך את העם איך להתעלות מעליה. החל תהליך של הידרדרות, והפילוג הלך והעמיק. החורבן שבלב הוביל לחורבן בית ראשון. “כשקלקלו את המקדש שבתוכם, לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו” (רבי חיים מוולוז’ין, “נפש החיים”). אמנם האומה הישראלית קמה מהר מן העפר והקימה מחדש את בית המקדש השני, אך הבקיעים שצצו ביסודות האומה עם חורבן בית ראשון, התרחבו למכתשים עמוקים, ועם ישראל החל בהדרגה לסגת מדרגתו הרוחנית.

כאשר הכלל “ואהבת לרעך כמוך” איבד ממשמעותו, התעצמו המאבקים בין מחנות היהודים ואהבת האחים התחלפה בשנאת חינם, אז נכנס טיטוס לתמונה והסוף כבר ידוע. “נגועה האומה הישראלית ומתה, ואיבריה התפזרו לכל רוח” (“כתבי בעל הסולם”). השנאה הובילה את שארית עם ישראל לצאת לגלות האחרונה ולהתפזר בתפוצות תבל.

אלפיים שנה לאחר חורבן בית שני שַבְנו ארצה והקמנו את מדינת ישראל. אולם עיקרון אחד נותר על כנו: “נצטווינו בכל דור ודור לחזק בינינו את האחדות” (ספר התודעה, פרק טז), ובנוסף “כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו” (ירושלמי יומא א, א). חוסר ההתאמה בין קיומנו הנוכחי על פני אדמת ישראל ובין החוסן הפנימי שלנו כעם ישראל עדיין ניכר. “אף על פי שהקב”ה הוציא את הארץ מרשות האומות ונתן אותה לנו, עם זאת, אנו עוד לא קיבלנו אותה. בנתינה הזו רק נתן לנו הקב”ה את ההזדמנות לגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לגאולה, שום דבר לא השתנה” (הרב יהודה אשלג – “בעל הסולם”, “מאמר לסיום הזוהר”).

על אף שהקמנו מדינה חזקה ועצמאית, אנו עדיין שרויים בחורבן ומאוימים בכל עת להחריב את כל מה שבנינו, בשל אותה שנאת חינם. החורבן בימינו מבטא את חוסר הרצון שלנו להתקשר זה לזה, ובתוך כך האגואיזם התעצם עד כדי כך שאיננו מסוגלים אפילו להקשיב ולשמוע זה את זה. כדי לזכות באושר ובכל טוב עלינו להדק יותר את הקשרים בינינו. מתוכם נעורר כוחות חיוביים שיקרבו אותנו איש לרעהו, ויספקו לנו מקורות של שפע וביטחון. האחדות היא הגאולה. העיקרון כבר ברור: “כאשר יש בישראל אהבה ואחדות ורעות בין זה לזה, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם. ומתרחקים על ידי זה כל הקללות והייסורים” (“מאור ושמש”, פרשת ניצבים).

בימים אלה ממש אנחנו עומדים לקראת “הגאולה השלמה” והאחרונה. כלומר, עומדים לזכות בחיי אושר וביטחון ובהרגשה נצחית של שלמות. “חורבן הבית היה רק הכנה לבניין השלישי, ואז תהיה גאולה שלמה, שאחריה לא תהיה גלות” (“פרי צדיק”, פרשת פנחס). לכן, כשאנו חותמים את “ימי בין המצרים” עלינו למקד את רגשות הצער בחורבן היחסים בינינו, ולהתאבל רק על כך! להישיר מבט ולהכיר בטבע האגואיסטי שלנו, שמניע אותנו לנהוג באכזריות, בשנאה ובחוסר התחשבות כלפי הזולת. די בהכרה זו כדי שנקום ונדרוש להתחבר ולהשלים את הפערים בינינו בקשרי ידידות ואהבה – עד אשר לא נחוש כל הבדל בין עצב לשמחה, בין צער לנחמה, בין ט’ באב לט”ו באב. כי בסופו של דבר, כמו שכותב הרב קוק, “אם נחרבנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות על ידי אהבת חינם” (הראי”ה קוק, אורות הקודש ג).

לחצו כדי לדעת עוד על י"ז בתמוז לפי חכמת הקבלה

‍

‍