מספרים כי שנים ספורות לפני חורבן הבית ערך עשיר אחד סעודה מפוארת לכל חבריו בירושלים הבירה. הוא שלח את משרתו להזמין אישית את חברו האהוב, קמצא, אך משרתו הזמין בטעות את בר-קמצא, אדם אחר אשר היה שנוא מאוד על העשיר. בר-קמצא, שהתפלא על ההזמנה, הניח כי העשיר מעוניין להתפייס עמו, ולכן מחל על כבודו והגיע לאירוע. כאשר בירך בעל הבית את אורחיו, הופתע לראות את בר-קמצא. הוא צעק עליו בפני כולם וציווה עליו לצאת מיד.

בר-קמצא החוויר מרוב בושה, ובקול רועד ומתחנן ענה: “כנראה שבטעות הוזמנתי, אך מאחר שאני כאן, הרשה לי לסעוד עם כולם ואשלם לך על כך”. “צא מכאן!” התפרץ בעל הבית, בעודו מגרש את בר-קמצא בכוח מן הבית. יותר משנפגע בר-קמצא מן העשיר, הוא נעלב מכך שאיש מן האורחים לא נחלץ להגן על כבודו. מלא חֵמה הוא החליט לנקום בכולם וסיפר לקיסר הרומאי ששלט אז בישראל, כי היהודים מורדים בו. הקיסר זעם על כך מאוד, ושלח חיילים רבים ששרפו את בית המקדש והחריבו את כל ירושלים.

המשל המפורסם על קמצא ובר-קמצא סימל לאורך הדורות את שנאת החינם שהחלה מבית, והובילה להידרדרות חברתית ולאובדן ערכים רוחניים עד לחורבן בית המקדש. אין אקטואלי ממנו לימינו. האם פלגנות ושבטיות קיצונית כתוצאה משנאת חינם, הם דבר שעבר זמנו? האם סכסוכים, מחלוקות, ספינים תקשורתיים ומניפולציות חלפו מן העולם? האם ישנה יממה אחת שלא נשמעות בה מילים חדות ועוקצניות, הננעצות כחץ בלבם של אחרים?

לנפץ את התפיסה הגלותית

שלושת השבועות שלפנינו, מ-י”ז בתמוז שחל היום, ומציין את בקיעת חומות ירושלים, ועד לשיאם ב-ט’ באב, היום שבו חרב בית המקדש, מכונים “ימי בין המצרים”. אלה ימי אבל לאומיים על חורבן הבית, על שאיבדנו את אהבת האחים ששררה בינינו ועל היציאה לאלפיים שנות גלות. המקובלים כותבים כי “אחת הסגולות היקרות שאיבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל, היא הרגש הטבעי – אותם חוטי האהבה שהיו מקשרים ומקיימים את האומה הישראלית, שהתנוונו וניתקו מלבנו” (“כתבי בעל הסולם”).

בשונה מהשנים הקשות אשר בהן חיינו בניכור בקהילות קטנות בגולה, מורגלים לשבת ברפיון ידיים ולהצטער על מה שנחרב בעבר, היום אנחנו עצמאיים במדינה ריבונית, ולכן לצד קיום מנהגי האבלות חובה עלינו לפעול במרץ ולשמוח על ההזדמנות שניתנה לנו להקים את עצמנו בכוחות עצמנו מהעפר הגשמי ולממש את ייעודנו הרוחני – להיות עם ישראל אחד ומאוחד, ולהקרין את כוח האחדות לעולם כולו.

שרידי אהבה

שני בתי המקדש שחרבו שימשו תחנת ביניים הכרחית, שכל מטרתה היא להכין אותנו לקראת השלב האחרון במסלול, שמכונה בשפה אלגורית “בניית בית המקדש השלישי”. בספר הזוהר כתוב שבית המקדש השלישי לא ישמש את ישראל בלבד, כמו שני בתי המקדש הראשונים, אלא הוא יהיה בית מיוחד של חיבור ואהבה לעולם כולו. אפשר להרגיע את פעמוני המשיחיות, לא מדובר על מבנה הבנוי לתפארת, כי אם על אריגה מחודשת של אותם הקשרים הפנימיים שנפרמו במערכות היחסים בינינו. הרס בתי המקדש חשף את השבר החברתי שמפלג את העם – כוח האגו המפריד איש מרעהו עד כדי שנאה תהומית. הדרך לאחות את הקשרים הפגומים היא באמצעות עבודה מתמדת על בניית רשת אחדות ואהבה מעל הפילוג והשנאה, יחסים שאינם נעלמים כלל, כמו שכתוב: “על כל פשעים תכסה אהבה”.

חכמת הקבלה, הנקראת גם חכמת החיבור, טוענת שכאשר אנחנו משתדלים להתקרב איש אל רעהו ולהתחבר זה עם זה, אנחנו מעוררים כוחות חיוביים, מָאור שביכולתו להחזיר למוטב את היחסים השליליים בינינו. הקסם הוא שכל פרט שומר על ייחודיותו, ועם זאת נוצרת רמה חדשה המעצימה את המשותף על פני המפלג, את המחבר על פני כל הבדל.

חכמת הקבלה עוסקת אך ורק בבניית הקשר הנכון בין בני האדם ויצירת יחסים של קִרבה ביניהם. כשמבינים את הנחיצות שלה לימינו, נעלמים כל החששות או ההתנגדויות ל”חכמה העתיקה והמסתורית”.

שחזור הקשר: מעצבות לשמחה

“כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב”. במתח העצום והשברירי השורר היום בין המגזרים השונים של החברה הישראלית, ואף בינם לבין עצמם, מוטב שנשכיל “לבלום את עצמנו בשעת מריבה”, וחרף האגו שפורץ מכל אחד, נשאף ליישם את המטרה המשותפת שלנו כעם. כלומר, נספק לאנושות ביטחון על רקע המשברים הגוברים, ונעודד שיח משותף שידרבן אותנו להפוך את השונא לאוהב, עד אשר נשוב ליחסים של “ואהבת לרעך כמוך”.

הרב יהודה אשלג, “בעל הסולם”, כותב: “שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת”. שיטת החיבור בידינו. כל עוד אנחנו ממשיכים להתבצר איש איש בשבטו ויורים חצי שנאה אל האחים במחנה השני, יש מקום להתאבל. בנקודת המגע הראשונה בינינו, כאשר נטה את היחס שלנו לכיוון החיבור בינינו, ייפסקו הצרות ונתמלא בשמחה, כי המערכה אז תתחלף ממצב של שבירה למצב של בנייה.

לחצו כדי לדעת עוד על י"ז בתמוז לפי חכמת הקבלה

‍