אריך פרום, הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף הגרמני, מבדיל במחקריו בין שני סוגים של שנאה: הראשונה, שנאה שנולדת כתגובה להתנהגות, ליחס או להשפלה והיא בעלת מאפיינים וסיבות רציונליות, ואילו השנייה איננה רציונלית אלא יצרית, והיא כמו אש יוקדת שמתלקחת ונאחזת בכל תואנה כדי להביא את האדם לבטא את עוינותו על ידי הרס, השמדה ורצח‏. לשנאה האיומה הזאת קוראים שנאת חינם. אז בואו נצא יחד למסע קצר ומרתק במכונת הזמן.

שנת 66 לספירה: חנן בן חנן, כוהן גדול ובן לאחת מחמש משפחות האצולה הוותיקות והמכובדות בירושלים, מצליח לגבש קואליציה רעועה ולהכריז על ממשלה עצמאית. על אף שהיה ממחנה הצדוקים ואדם מתון בעמדותיו, הוא מבין שעל מנת לבסס את שלטונו הוא חייב לרצות את הכוחות הקיצוניים שמבעבעים בירושלים ומתקרבים לנקודת רתיחה. בעקבות הכרזת המרד וכהכנה למצור הרומאי הצפוי על העיר, הוא מורה לתושבים להתמקד בשתי פעולות עיקריות: איסוף ואגירה של כל סוגי המזון במחסנים גדולים, וביצור וחיזוק חומות העיר.

שנת 67 לספירה: אספסיאנוס בראש צבא עצום המונה ארבעים אלף חיילים רומאים, שוטפים את הגליל במרחץ דמים וכובשים אותו בסערה. הם משתלטים על עכו, כובשים בהליכה את ציפורי וגדר, ומגיעים למבצר יודפת שנחשב למעוז החזק ביותר בגליל. אחרי קרב ומצור ממושכים הם כובשים אותו, וממשיכים לטריכיי, טבריה וגמלא המבוצרת שברמת הגולן, ובהמשך גם לגוש חלב ולהר תבור. הגליל נכבש כולו והיהודים ששרדו בורחים בהמוניהם לירושלים.

בין הפליטים שמגיעים לעיר בולטת דמותו של יוחנן מגוש חלב שמלווה בקבוצה גדולה של תומכים מהגליל. יוחנן, איש עסקים וסוחר ממולח, עשה את הונו הרב מהשתלטות על שוק השמן הטהור עד כדי שהפך לבעל מונופול בתחום. הוא מצטרף לממשלה ותומך בקואליציה שמקים חנן בן חנן, אך במקביל, כמו פוליטיקאי מהזן הגרוע ביותר, הוא כורת הסכם חשאי עם הקנאים הקיצוניים, הסכם שעתיד להבעיר את השטח.

תחילת קיץ 67 לספירה: הקואליציה הרעועה נופלת בהפיכה צבאית, והקנאים המורדים החמושים משתלטים הר הבית ועל בית המקדש. הם מייסדים ממשלה חדשה, ממנים כהן גדול מטעמם ופותחים במלחמת אחים עקובה מדם בירושלים. עיר הבירה באותם ימים מתפוצצת עד להתפקע ממאות אלפי תושבים, חלקם זורמים אליה מכל הארץ עקב נפילת הערים השונות. בפועל היו אמורים תושבי העיר להתכונן למתקפה הרומאית הצפויה, אך במקום זה שתי ממשלות שונות מובילות שני צבאות יהודים להילחם אלה באלה. "וכך התנגשו נשלטים על ידי יצריהם. תחילה יידו אבנים אלה באלה מכל חלקי העיר ומחזית הר הבית, וכן הטילו חניתות ממרחק, ומשהפנה צד אחד עורף, היכהו הצד המנצח בחרב. ההרג בשני הצדדים היה רב ומספר הפצועים היה גדול. הפצועים מבני העיר הובאו לבתיהם, ואילו כל קנאי שנפצע הובא להר הבית, מכתים בדמו את האדמה הקדושה" (יוספוס, מלחמת היהודים).

כאשר הקנאים ויוחנן מגוש חלב ראו שאינם מצליחים להכריע את המערכה, הם מנצלים סופה אימתנית שהכתה בעיר, על מנת "להגניב" פנימה חיזוק בדמות עשרים אלף חיילים מבני אדום שיילחמו לצדם. בטבח הגדול הם רוצחים קרוב לעשרת אלפים איש, ומוציאים להורג שנים עשר אלף נוספים. ירושלים הופכת למרחץ דמים. מחוץ לחומות אורבים הרומאים, איש אינו יוצא ואיש אינו בא. בתוך העיר פועלות קבוצות שונות, וכנופיות של חמושים מטילות חיתתן על האוכלוסייה. כל אחת מהקבוצות מנסה להתחבר לקבוצה אחרת, על מנת להכריע את האחרת ולהשתלט על העיר. שפל גדול יורד על עיר הקודש המסוכסכת והמפולגת.

אביב שנת 69 לספירה: כעבור שנתיים וחצי חוזר לירושלים שמעון בר גיורא בראש קבוצות של חמושים שליוו אותו. בר גיורא, מנהיג כריזמטי עד מאוד, מצליח למגנט סביבו קבוצה מגוונת של אנשים שהאמינו בו כסוג של משיח. באופן מפתיע חוברים אליו גם בני האצולה והאריסטוקרטים מהממשלה הראשונה בירושלים וחלק מהכוהנים הגדולים. בכוחות מחודשים הם תוקפים את הממשלה הקנאית ששלטה בעיר, ועתה נחלקת ירושלים לשלושה מחנות עיקריים שנלחמים אלה באלה: שמעון בר גיורא – שולט בעיר העליונה ובחלק מהעיר התחתונה, מלבד הר הבית; יוחנן מגוש חלב – שולט בהר הבית ובחלק מהעיר התחתונה; אלעזר בן שמעון והקנאים – מתרכזים באזור המקדש.

חורף שנת 70 לספירה: מביא את הנורא מכול. מתוך ניסיון להתמודד עם המצור הצפוי להם בעתיד, הורה חנן בן חנן (מי שהקים את הממשלה הראשונה) לאגור מזון רב שיכול היה להספיק לתושבי העיר למצור בן עשרים שנה. ירושלים הייתה ידועה עד אז בשפע ובמגוון המזון שקיים בה. שווקים משגשגים של עופות, פירות, קמח וגבינות, כל שכן, העולים לרגל הזרימו תוצרת חקלאית, ביכורים ובעלי חיים ששימשו עד אז לקורבנות.

באקט של טירוף מתודלק במשיחיות לאומית ובתחושת גאולה מתקרבת, מציתים הקנאים את כל מחסני המזון והאוכל שנאגרו בעיר. כתוצאה מכך, על העיר נופל רעב כבד עוד לפני הגעת הרומאים לירושלים בשנת 70 לספירה. הלוחמים החמושים משתלטים על מקורות המזון שנותרו, ובזכות שליטתם על הר הבית הם מצליחים לשים את ידם על מלאי של בעלי חיים שהיו מיועדים לקורבנות, שמן שהיה מיועד להיכל, מים ועוד. רוב התושבים מתמודדים עם אתגר קיומי יומיומי, בסיסי – איך לשרוד את היום. הרעב החריף מעביר אותם על דעתם ודוחף את האנשים לבצע מעשים בלתי אנושיים. סיעות חמושים פושטות על הבתים, גוררות החוצה נשים וילדים כדי להחרים פת לחם. אימהות גוזלות את שיירי האוכל האחרונים מפי ילדיהן, בני משפחה תוקפים זה את זה תמורת בדל מזון, ותופעות של קניבליזם מתפשטות בעיר. במר ייאושם מנסים חלק מהתושבים לקושש עשבים קרוב לחומות, שם לוכדים אותם הרומאים ומחסלים אותם. בספרות חז"ל מסופר שהרעב היה קשה עד כדי כך ששכרם של הלוחמים בעבור ראש של לוחם רומאי היה... תמר אחד!

במקביל, טיטוס בנו של אספסיאנוס, מגיע לירושלים בראש צבא עצום: חמישה לגיונות חמושים מכף רגל ועד ראש, המונים יחדיו שישים וחמישה אלף חיילים ולצדם כוחות עזר מצוידים במגדלים וסולמות וחיל מצב. כל הכבודה מתיישבת סביב חומות העיר ונערכת למצור. ובירושלים משתוללת אש הטירוף והקנאות הדתית גם כאשר הרומאים כבר צרים על החומות. בעיר נאבקים בכוחותיהם האחרונים יוחנן מגוש חלב ואנשיו הסוברים שהגאולה בפתח, בשמעון בר גיורא ותומכיו המשיחיים שסבורים שהמפתח לגאולה המתקרבת נמצא בידם. הפעם המאבק הוא גם על מי ישלוט במקורות המזון הדלים שנותרו.

את ההמשך למדנו כולנו בבית הספר – הרומאים ממוטטים בקלות יחסית חומה אחר חומה, כותשים את הכוחות המותשים שנותרו בעיר ומחסלים את רובם, ומחריבים ושורפים את בית המקדש ואת העיר כולה. חלק מהפליטים ששרדו נכנעים לרומאים, השאר ממירים את דתם ורובם יוצאים לגלות בת קצת פחות מאלפיים שנה.‍

קיץ שנת 2019 לספירה: הסיפור המזעזע של מלחמות היהודים בירושלים בשנים אלה נראה בלתי נתפס. הוא כל כך קיצוני וחריג, עד שהוא מאפשר לנו לצקצק בלשון ולתהות איך אפשר להידרדר למצב כזה?! מי שגדל כאן בארץ בשבעים ואחת השנים האחרונות יודע שבדרך כלל, כשיש לנו אויב חיצוני משותף, אנחנו יודעים להתאחד, ולו לרגע. אבל גם זה לא מדויק. ראינו תופעות דומות, אם כי לא בכזה היקף של שגעון, של סוג של מלחמת אחים גם בזמן מרד גטו ורשה. שתי קבוצות של מורדים יהודים בנאצים לא הצליחו להגיע לשיתוף פעולה ביניהן במלחמתן באויב המשותף, ובעקבות כך נרצחו עשרות אלפי יהודים.

גם בימים של טרום הקמת המדינה אל מול שליטת הבריטים בארץ לא השכילו לוחמי המחתרות להתאחד במלחמתם המשותפת בסילוק הבריטים מן הארץ. וזה עוד כלום, במשך תקופה ארוכה הם חיבלו אלה במאמצי אלה, ואף הרחיקו לכת וסירבו לאפשר לחלק מהיהודים לעלות לארץ כדי להציל את נפשם.

גם לאחר קום המדינה היינו עדים למלחמות בין יהודים על רקע אידיאולוגיות שונות. המפורסמת היא הקרב הידוע בין לוחמי האצ"ל לבין צה"ל שהתרחש על חופי כפר ויתקין בחודש יוני 1948, והגיעו לשיאן עם ההפצצה המפורסמת של אלטלנה שניסתה לעגון בחופי תל אביב.

כלומר, שנאת חינם היא לא תופעה היסטורית שרלוונטית רק לתקופת בית שני. גם היום אנחנו פוגשים אותה במכולת, בבית הספר, במודעות הדרושים לחיפוש עבודה ובמקומות נוספים. 1953 שנה אחרי פרוץ המרד הגדול והנורא מדינת ישראל היא חברה שבטית, שפועלות בתוכה קבוצות שונות שבסיטואציה קיצונית, אם תרגשנה שהן נדחפות לקצה, האיום של מלחמת אחים על רקע דתי-לאומי או אידיאולוגי איננו תרחיש בלתי אפשרי.

אז נכון, יש לנו צבא חזק ומשטרה יציבה, וחוק וסדר, אך אנו טומנים את הראש בחול ומזניחים את הטיפול בשורש קיומנו. בבסיסו נוסד עם ישראל כקבוצה אידיאולוגית סביב עקרון הערבות ההדדית, החמלה והדאגה לזולת. זה הדנ"א שלנו, וגנים לא מחליפים. "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", או בגרסה המתקדמת שלו "ואהבת לרעך כמוך", הן לא קלישאות חבוטות מבית היוצר של קופירייטרים בני אלפיים שנה, אלא אידאולוגיה ותפיסה חברתית שבמידה רבה ננטשה, ובימים אלה חייבת לחזור למרכז השיח הציבורי.

במשך שנים העזרה ההדדית, החמלה, החום האנושי, המשפחתיות, הבלתי-פורמליות, הסולידריות ועוד המון תכונות ייחודיות, יצרו כאן חברה שידעה להתמודד עם אויבים קשים ואכזריים. זה הכרחי כאשר חיים "בשכונה שכזאת", כמו המזרח התיכון. ולא, אנחנו לא צריכים לחשוב או להיראות אותו דבר. ממש לא. מגוון הדעות וריבוי התרבויות יוצר כאן פסיפס עשיר ומדהים, אבל אנחנו חייבים להתחיל לפתח אתוס, שפה ו"ביחד ישראלי" משותפים שיאפשרו לשונים לשמור על הייחודיות שלהם, ובו בזמן לחיות כאן יחד. זה יוכל לקרות אם נבין שזה בנפשנו, ולא נחכה לאירוע קיצון מכונן שיצית שוב את הבית.

אנו – מבוגרים, צעירים וילדים – נדרשים לצאת יחד לתהליך משותף שיכלול שינוי עמוק של הלך הרוח הציבורי, של העלאת ערך הערבות ההדדית למרכז השיח הציבורי והובלת תהליך מעמיק של חיזוק הסולידריות החברתית בין כל חלקי העם. תהליך כזה יאפשר טיפול אמיתי באתגרים העומדים לפנינו, מתוך סדר עדיפות המקובל על כל חלקי העם. ממש כמו במשפחה אחת.

רק עבודה מתמדת על קירוב בינינו והבנת צורכי האחר, תוך מיגור הרגשת הזרות, החשדנות והדמוניזציה של כל מי שהוא לא "אני", תאפשר טיפול נכון בחינוך, בכלכלה, ברווחה ובבריאות. איחוד העם סביב ערכים משותפים וחיזוק האחדות בינינו יוצרים עוצמה שבכוחה להשפיע על סדר היום הציבורי ולהוביל לחברה הרצויה. או כמו שאמר הרב קוק, "עומק הרע הוא עומק הטוב, עומק השנאה הוא עומק האהבה. ואם נחרבנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות על ידי אהבת חינם" ("אורות הקודש").

‍