רבים אינם מודעים לכך, שלמרות התדמית הקודרת והמרתיעה מעט שדבקה בו, יום כיפור מוגדר ביסודו כאחד מחגי ישראל. אין פירוש הדבר שעלינו לצאת במחולות, לשיר ולצהול ברחובות, אך מצד שני, ניתן לפתח כלפיו יחס נכון וחיובי יותר. זהו יום מיוחד של התבוננות פנימית ושל חשבון נפש עמוק. יום שבו ניתנה לנו אפשרות להתקרב לתכלית האמיתית של חיינו, ולכן הוא נחשב כחג מבורך וחשוב מאין כמותו. יום כיפור הוא חג שפותח בפנינו עולם ומלואו של הבחנות רוחניות, מעודנות ומופלאות.

סליחה

בקשת סליחה היא אולי המנהג הידוע והמקובל ביותר של יום כיפור. סליחה שפגענו, סליחה ששכחנו, סליחה שהפרענו, סליחה שהעלבנו. הסליחה הפכה למטאטא קסמים שדוחף את כל רגשות האשם מתחת לשטיח. אך בואו נודה על האמת, יום או יומיים (במקרה הטוב) אחרי שקיבלנו את הגושפנקא המוסרית למעשינו, "אבק החטאים" שב לרחף בחופשיות בחלל האוויר הפתוח. אז מה בכל זאת הטעם בבקשת הסליחה?

חכמת הקבלה מסבירה ש"סליחה" אינה סתם בקשה הנעשית מן הפה אל החוץ, אלא שלב מיוחד, שבו האדם מתחיל להבין כי בעולם הרוחני קיים כוח הקושר את כל הנשמות לאחדות נפלאה אחת. הפער העצום שהוא מגלה בינו לבין הכוח הזה ששורה בין הנשמות, כוח האהבה והחיבור, מביא את האדם לחשבון נפש פנימי. הוא רואה שהוא עצמו פועל אך ורק מתוך מניעים אגואיסטיים לנצל ולשעבד את הזולת לטובתו, וכי אין ביכולתו לעשות דבר כדי לשנות זאת. אז, פורצת מתוכו הסליחה, כמו זעקה מן המעמקים, כמו בקשה לשינוי פנימי, כמו תפילה.

כוח עליון

הכוח העליון הוא כוח הטבע הכללי שמפעיל את כל מה שקורה במציאות. מטרתו היא להביא אותנו לדרגת קיום נעלה של קבלת תענוג ושפע אינסופי. בחכמת הקבלה, הכוח העליון מכונה בורא, מלשון "בוא וראה", כלומר בוא תרכוש את תכונת האהבה והנתינה, וראה כמה שטוב כך לחיות.

בגדים לבנים

הבגדים הלבנים שאנו נוהגים ללבוש ביום הכיפורים מסמלים את המצב שבו כל הרצונות של האדם "מתעטפים" באור החכמה הנצחי והאוהב של הבורא.

במבוא לספר הזוהר, מסביר בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, כי הצבע הלבן מייצג את "אור החכמה" - אור השלמות המאיר לאדם בעולם האצילות. עולם מופלא זה מבטא את המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שהאדם יכול להשיג. זאת אחרי שעבר דרך שלושת עולמות ההכנה הקודמים: בריאה יצירה ועשייה. לכל עולם ישנו צבע משלו: אדום, ירוק, או שחור בהתאם לעוצמת האור שפועלת בו. אך כמובן שמדובר בסימנים חיצוניים בלבד, המצביעים על התכונה הפנימית של האור. הצבע הלבן למשל, כולל את כל הצבעים האחרים בתוכו, ולכן הוא מייצג את פסגת הקיום הרוחני, הכוללת בתוכה את כל השלבים והמצבים הקודמים שהאדם עובר בדרכו.

צום

מטרת הבריאה היתה כזכור למלא את הנבראים בשמחה ובתענוג אין סופי. מדוע אם כן נהוג ביום כיפורים לעשות פעולות הפוכות לכאורה, כמו הימנעות מאכילה ומשתייה?

חכמת הקבלה מתנגדת בכל תוקף לסיגופים ולעינויים גופניים, שאינם מסייעים במאום להתפתחותו הרוחנית של האדם. הצום ביום הכיפורים הוא רק מנהג חיצוני המבטא את הרגשת הריקנות המיוחדת שמרגיש האדם שעומד לראשונה מול הכוח העליון. כמובן שאין מדובר בריקנות חומרית הקשורה למחסור בהצלחה גשמית, בכסף או בכבוד. הכוונה היא לריקנות פנימית, כלומר למחסור בתכונת הנתינה. הצום מבטא פעולה שבה האדם מבצע על עצמו "צמצום", כלומר מונע מעצמו באופן זמני, לקבל תענוג בצורה אגואיסטית.

כשהאדם מגיע למצב רוחני נעלה שכזה, הצום אינו מורגש אצלו כסבל או כייסורים, אלא להפך, כמצב מעודד ומרומם נפש. הוא מבין מה מפריד בינו לבין הרגשת השלמות של הבורא, ומצליח לזהות אילו שינויים, תיקונים ובירורים עליו לבצע בתוכו כדי להשיגה.

שופר

במאמר "שופרו של משיח" כותב בעל הסולם כי התפשטות חכמת הקבלה בעולם היא "שופר" המעורר את האנושות לקראת ייעודה הרוחני. "דוגמת השופר, שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן תתפשט הקבלה בכל העולם, שאפילו האומות ישמעו ויודו, כי יש חכמת אלקים בקרב ישראל".

תפילה

המילה תפילה, מקורה בשורש פ.ל.ל. אדם שמתפלל הוא אדם שמבקר את עצמו, מפליל את עצמו ומגלה שכל מעשיו מכוונים לתועלתו האישית בלבד ואין לו שום רצון לעשות אף משהו קטן לטובת הזולת. כאשר האדם חש את המצב הזה כבלתי נסבל, כיוון שבכך הוא מנותק מהמערכת הכללית, מהכוח הכללי של הטבע, הוא פונה אליו בבקשה לשנות את טבעו. או אז, בקשתו הכנה נענית והוא רוכש יכולת לאהוב ולתת כמו הטבע.

תפילת כל נדרי

בתחילתה של תפלת "כל נדרי", שעמה אנו פותחים את תפילות יום הכיפורים, נאמר: "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". על פי הקבלה "עבריין" היא מדרגה רוחנית נעלה מאוד. תפילה זו מסמלת תהליך רוחני שבו האדם מגלה את האהבה העצמית בתוכו, וקובע כי הוא בעצמו אותו "עבריין". יחד עם זאת אנו שמחים בגילוי זה, משום שכעת יש לנו הזדמנות לתקנו לאהבת הזולת.

עשרת ימי התשובה

המועדים והחגים הנהוגים במסורת היהודית הם סימנים הרומזים על מצבים פנימיים שמתקיימים בתוך האדם. עשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום הכיפור מייצגים את שלבי הגילוי הראשונים של העולם הרוחני. בשלב ההתחלתי, המכונה "ראש השנה", מקבל האדם בפעם הראשונה "כלי" שלם, מעין מערכת קליטה להרגשת העולם הרוחני המורכבת מעשר ספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. המושג "ספירה" (מלשון ספיר, נוצץ) מייצג רצון או תכונה פנימית המכוונת להרגשת האור העליון, הבורא. בהמשך הדרך, האדם מגלה כי כל עשר התכונות הפנימיות שקיימות בו הפוכות לתכונת הכוח העליון, לתכונת הנתינה והאהבה. לכן הוא מבקש כוחות "לטהר" אותן מן האגו, ומרגיש שהוא זקוק ל"כפרה" - תיקון מיוחד המתרחש ב"יום הכיפורים" הרוחני.

שליטה בגורל

מידת ההתפתחות הרוחנית של האדם קובעת את מידת שליטתו בגורלו. כלומר אדם שרוכש את תכונת הטבע, שהיא אהבה ונתינה, לומד להפעיל את הכוחות שקובעים את גורלו ואת גורלם של אחרים.

העור והאור

לעתים קרובות, במיוחד בכדי להדגיש הבחנות מסוימות, משתמשים המקובלים בכינויים שונים לתיאור התופעות הרוחניות. במקום לציין את שמות הספירות: כתר, חכמה, בינה, תפארת ומלכות, המתארות את דרגות ההשגה של העולם הרוחני, הם בוחרים להשתמש בשמות איברי הגוף הרוחני: מוח, עצמות, גידים, בשר ועור. לכן במקום לקרוא לספירת המלכות בשמה הם קוראים לה בשם "עור".

כידוע, אחד ממנהגי יום כיפור הוא להימנע מנעילת נעלים או סנדלים מעור, חגירת חגורות מעור וכדומה. מנהג זה מבטא את המצב הרוחני שבו המקובל לומד עם אילו "כלים" (רצונות פנימיים) מותר לו לעבוד ובאילו אסור לו להשתמש, לפחות בשלב זה. הכלים (הרצונות הפנימיים) האסורים לשימוש הם הכלים השייכים לספירת המלכות, ומכאן השורש להגבלות הנהוגות סביב העור. בשלב מאוחר יותר של תהליך התיקון, המקובל מגיע לדרגה שבה הוא יכול "לפתוח" גם את הרצונות הגדולים השייכים לספירת המלכות, ולהשתמש גם בהם כדי לעלות בסולם ההשגה הרוחני.

‍