כולנו קצת נבוכנו נוכח ההנחייה המוזרה, אבל העולם במה וכולנו צייתנים. התחלנו. ה"ברכות" עפו מפה לאוזן, בקושי בלענו את העלבון, וכלפי חוץ צחקנו בקול גדול.

ואז הגיע תורי. הייתי כבר שבעת עלבונות וחיפשתי טרף קל. היו לנו בכיתה זוג מקסים, מאוהב לחלוטין. הייתה ביניהם נאמנות כזאת שלא רואים בכל יום. לנו, שחקנים מתחילים שקופצים מדייט אחד לשני, צרם בעין לראות זוג יציב כזה במסגרת הלוחצת של בית הספר למשחק. בזמן שאנחנו שתינו זה לזה את הדם, הם פשוט אהבו. בזמן שאנחנו הרגשנו לבד, הם תמיד היו יחד. בזמן שאנחנו שמרנו לעצמנו על הגב, הם שמרו זה על הגב של זו.

ואז יצא ממני המשפט המכוער הזה: "כל כך אצילי מצידו שהוא הסכים לשאת אותך לאישה רק בגלל שאת בהיריון!".

שקט השתרר בכיתה. אף אחד לא צחק. הבחורה קמה בסערה ויצאה מהחדר בבכי, מפילה מאחור את הכיסא שעליו ישבה. הלב שלי נפל לתחתונים. "זה היה רע" לחש לי חבר שישב לימיני. בן הזוג שלה נעץ בי מבט מלא בוז וצעק: "מטומטמת, מה את עושה?!" וזינק אחריה בריצה.

הפה שלי התייבש, והייתה לי בחילה. חיפשתי מבט סלחני שיהפוך את הכול לבדיחה, אבל זה לא קרה. חציתי את כל הקווים האדומים. לרגע עוד ניסיתי לנפנף לעצמי בצדקנות ש"מה אני אשמה שהמורה למשחק נתנה לנו משימה מטונפת כזאת?", אבל לא קניתי את זה. רציתי לקבור את עצמי אלף מטר מתחת לאדמה.

רצתי אחריה לשירותים. היא ישבה לבד על הרצפה ובכתה. ביקשתי סליחה. אבל בכל מילה שפלטתי הרגשתי צבועה יותר ומלוכלכת, למי תעזור סליחה עכשיו?

המועקה התנחלה לי בלב עד יום כיפור. התקשרתי אליה ושוב הבעתי חרטה. דווקא כשניתקתי את השיחה, נפל לי האסימון: אין ממש ערך לבקשת סליחה מלבד לנקות לעצמי את המצפון. דווקא כשעשיתי כל מה שאני יכולה, התעוררה בי הכרה צלולה: זה הטבע שלי. מקולקל, אגואיסטי, אכזרי. ולתקן אותו לבד אני באמת לא מסוגלת.

באותו רגע ידעתי שאני צריכה סביבה חזקה, שתאיר לי את הדרך להיות האדם המתחשב הזה, שמרגיש את הזולת כמו חלק מעצמו. סביבה שבמקום לשחק בהתנשאות מעל האחר, תשחק לי דוגמאות יצירתיות איך להתעלות מעל הטבע הנבזי שלי. כי ככה בנויים החיים: המשחק של היום הוא המציאות של מחר.

‍