יום הכיפורים. יממה של דינים, עת לחשבון נפש יהודי. למעשה אין חשבון אחר מלבד דין לאומי של החברה הישראלית על תפקודה כלפי המשימה שקיבלה מלמעלה.
הדבר שאנחנו נותנים עליו את הדין מול הכוח העליון הוא כלפי הצו היחיד שחל עלינו אי-פעם היהודים: להתאחד לחברת מופת של חיבור מעל לפערים, ולהוות בזה אור לגויים. מעולם לא נתבקשנו או נדרשנו לבצע דבר אחר. על דברים אחרים אין דין, אין שאלות, לא רישום. כלום.
כמה פעלנו השנה להיות עם סגולה, אומה שמתאחדת מעל הפערים לפי חוקי הטבע שהוא האלוהים? זה הדבר שנשקל, נמדד ועומד להכרעה.
לכן אין טעם בחשבונות נפש אישיים, בכפרות פרטיות. אלו יכולים לכל היותר לתת לאדם הרגשה שניקה את מצפונו, שהוא מחוסן עכשיו מפני מכות שמיים. חוץ מזה אין בהם כלום.
מלכתחילה הפנייה לכל אדם מישראל מסתכמת בשאלה: כמה פעלת כדי להיות מחובר לחברה הישראלית ולערך שעומד בבסיסה? רק מי שפועל ודואג לערך החיבור, שהשאלה הזאת מעסיקה אותו בלב ובמוח, נקרא יהודי. יהודי הוא מי שפועל לאיחוד, ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא הכלל הגדול שהוא שואף תמיד לקיים, ויודע שאין לו שום סיכוי בכלל לזכות את עצמו אם לא בכיוון הזה.
אין לנו על מה לכפר, אלא רק על חוסר החיבור בינינו. על מידת הריחוק והשנאה בינינו, על ההתקפה ההדדית זה על זה בתוך העם, על כך שאנחנו בונים איש איש את עצמו כדי להרוס את האחר.