ניצחון של חבורת יהודים אי-שם בימים ההם בזמן ההוא וכמה מנהגים שנקבעו סביב המאורע, זה בערך מה שנשאר מחנוכה. הסיפור הזה לא מרגיש שייך לכאן ועכשיו, לא מתקשר לחיים היומיומיים שלנו, אז החיים ממשיכים כרגיל וכמעט לא מרגישים שחנוכה עכשיו.

לעומת סמלי החג היהודיים, סימני הנצרות מקבלים נפח נוצץ ועכשווי: עצי אשוח, כובעי סנטה קלאוס אדומים, נורות חשמל מהבהבות. חלק מהמגמה הזאת הוא במודע ובמכוון, מעין מרד נגד תוצאות הבחירות. אבל התופעה של הדגשת חג המולד והתכחשות למסורת ישראל התחילה הרבה קודם, והיא הולכת ומשאירה אותנו בידיים ריקות, נטולות הצדקה לקיום מדינה יהודית.

פחות ופחות אנשים משורות העם משייכים את עצמם ליהדות, לעם ישראל, למדינת ישראל; מוותרים עליה מיום ליום. אין שום התלהבות מהשתייכות אליה, בכלל לא רוצים קשר איתה. ומדינה שמאבדת את הרגשת השייכות ואת צדקת קיומה פשוט מפסיקה להתקיים. זה מה שקורה היום בצורה בלתי רשמית, ולאט לאט חודר לכל מוסדות המדינה.

אנחנו מוכנים לוותר על המדינה בלי מאבק, מפני שאנחנו לא יודעים מהו הרכוש המיוחד שנמצא בידינו. לא מודעים לכוח של עם ישראל, לנצחיותו ולמטרת קיומו. המשימה שלנו כאומה ישראלית היא להדגים איך אהבה מכסה על כל פשעים, מטרת הקיום שלנו כעם היא להיות דוגמה למטרת הקיום של העולם.

אם היינו יודעים היינו גאים במשימה הגבוהה שקיבלנו ושמחים להשתייך אליה. היינו מודעים לגודל האחריות, מתביישים במעשינו הקטנים, מתעלים בתנופה מעל הסכסוכים ורצים בידיים פשוטות ולב פתוח להתאחד מעל להבדלים. את מי ניצחו חבורת המכבים אם לא את הערכים שהיוונים היו רק סמל למהותם: את התחרות ודריסת האחר, את הבוז והלעג למי שהוא לא אתה, את הגישה של תמיד להצדיק את עצמך. המכבים ניצחו את השנאה והדחייה, והחזירו לעם את סמל רוחו – אהבת הזולת. חיבור בין חבריו.

היום אנשים רבים בישראל לא מוכנים בכלל לשמוע על חיבור לבבי, חלקם אומרים זאת במפורש: "להתחבר איתם?!". אבל הדחייה היא רק בגלל שלא קיבלנו חינוך שיסביר לנו מי אנחנו ומהי ישראל שאליה אנחנו שייכים. בגלל שמיום הקמת המדינה לא קיבלנו דוגמה לחיבור אלא רק דוגמאות למלחמות בין יהודים.

חנוכה הוא החג המושלם לחזור למקורות העם ולשאוב מהם דוגמאות. לפתוח את ספרי הקבלה, להתקשר לרוח הפנימית ולהחיות את חגי ישראל. כך נחזור לנצח.

‍