כמו משל שמתממש בתוך החיים עצמם, כך אנחנו רואים סביבנו לוחמים שמקבלים בימי החנוכה חופשה קצרה כדי להתרענן, לחבק לרגע את המשפחות, להחליף כוחות.
חנוכה מלשון חניה, חניה בין שתי מערכות לחימה, שהרב המקובל יהודה אשלג, "בעל הסולם", המשיל את מהותה לפלוגה של חיילים שחונים והולכים הביתה כדי לחזור אחר כך לשדה הקרב בכוחות מחודשים. הם לא טיפשים לחשוב שהמלחמה נגמרה, אלא פיקחים ומבינים שהחופשה ניתנה להם לצורך מנוחה ושאיבת תעצומות למשימה הבאה נגד השונא.
השונאים בדמות היוונים בתקופת חנוכה אסרו על ישראל לקיים מצוות, לעשות את עבודת הקודש של אהבת ישראל וחיבור הלבבות. רבים מהאומה כבר התייוונו, הפירוד והחלוקה היו קשים ורוח העם עמדה להישבר, עד שקמו המכבים להילחם כאיש אחד נגדם והפכו את היוצרות. היוונים הם גם תמונת מראה להתנגדות הפנימית שיש בכל אחד מאיתנו לחיבור. ההרס החיצוני שזרעו היוונים הוא בבואה של הפירוד הפנימי בתוך ישראל.
אחרי הניצחון על היוונים, בני ישראל חונים, אוספים כוחות למערכה הגדולה נגד גזירת המן הרשע - הרג היהודים. זה כבר לא היה רק איסור על קיום המצוות, אלא השמדת אלו שמקיימים אותן. הכוחות שבני ישראל אוספים בחניה של ימי חנוכה אינם כוחות גופניים שמקבלים בבית הבראה, אלא כוחות נפש שהם נותנים זה לזה: כולם מסתכלים על כולם כדי לראות למי חסר כוח לקום ולהתאחד נגד האויב, מטעינים ומדליקים אותו על ידי דוגמה אישית של אהבה ונחישות, עד שכולם בוערים בשלהבת אחת ומוכנים להמשך המלחמה.
כי המלחמה לא נגמרה. היא תיגמר בהכרעה מלאה של השונאים מחוץ, ובניצחון שלם של אהבת אחים, שתהיה כמגדלור לעולם, אור לגויים כולם.