לפני אלפי שנים, כדי לצאת מעורם ולהתקרב לכוח העליון, נהגו תלמידי חכמים לגזור על עצמם עינויים וסיגופים גופניים, כמו שהורו חכמי ישראל: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה" (משנה אבות ו, ד).

כלומר, את הכניעה כלפי הדרך הרוחנית הם מימשו בצורה גשמית, בהפקרת הגוף לכפור, לשמש הקופחת, לחוסר שינה - בדיכוי הרצונות הטבעיים. שכיבה נוחה, אכילה לשובע ושתייה לרוויה, הומרו באבן תחת ראשם ואכילת פירורים מן הנמצא.

זה היה הנוהג בשלבים הראשונים של גילוי חכמת הקבלה, שיטת ההתקרבות לכוח העליון. בדרך סגפנית, פשוטה, פרימיטיבית, הם יכלו באותם זמנים להשתלט על הרצון האגואיסטי ולא לתת לו לקפוץ. ברגע שהיה גובר ומתפרץ בדרכו הטבעית, היו בולמים אותו בהחמרת פעולות גופניות.

בחלוף התקופות הגיעו לעולמנו שני מקובלים עצומים, האר"י הקדוש והבעל שם טוב, וקבעו שיטות ותנאים אחרים להתקרבות אל הכוח העליון. לא עוד סיגופים והגבלות לאילוף הגוף, אלא פיתוח של געגועים וחשק עז להתעלות אל הכוח העליון, שלא מניח לאדם לישון.

לפיתוח ההשתוקקות הגדולה הזו הם קראו משיכת ''המאור המחזיר למוטב'', משיכת כוח רוחני המסוגל לשנות את האדם, למשות אותו מתוך עצמו ולתקנו, בלי להתעמת ראש בראש עם יצרו, עם האגו שבמהלך הדורות תפח כל כך עד שאין סיכוי לבלום אותו ישירות.

מאז ועד היום מקובלים לא עוסקים בהקטנת יצר הרע, אלא בהגדלת נקודת ההשתוקקות לטוב. רק בקרב אמונות אחרות, שנשאבו מהיהדות, מתוך פנימיות התורה, אפשר עדיין למצוא לפעמים זכר לאותם מנהגי הסיגוף. אבל אין בהם יותר צורך, אלא רק לתיקון הלב אנו צריכים.

‍