כתבה: נדיה קוזי

"את סינית או יפנית?" נשאלתי כמעט כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. מראה עיניי המלוכסנות היה זר לנוף הישראלי של שנות התשעים, התקופה שבה עלינו ארצה. "את רואה את העולם בצורת בננה?", "מאיפה שבאת כולם ככה?", הייתי נשאלת במרץ ובסקרנות אופיינית לילדים.

מזל שהיה לי את סבתא שלי, סבתא סאולה, שהתגוררה בסמיכות אלינו. הייתי חוזרת מבית הספר ישר לביתה, נזרקת עליה כמו על פוף, כורכת את ידיי סביב צווארה ומניחה את ראשי על כתפה. היא הייתה שותקת, מבינה את הקשיים שלי גם בלי מילים.

סבתא נהגה לומר לי עד כמה שהיא מצטערת שהיא לא הצליחה לסיים את האולפן, ושהיא לא יכולה לעזור לי בשיעורי הבית. בקזחסטן היא הייתה מורה ללשון, וכאן בארץ היא נאלצת כל הזמן לבקש ממני לתרגם לה את המכתבים שהיא מקבלת מביטוח לאומי.

וגם אני הצטערתי ושתקתי, כי באיזו שפה יכולתי להסביר לסבתא את מה שקרה הבוקר בבית הספר: המורה אביבה נכנסה לכיתה, ומיד קמתי ונעמדתי. פניה של מורתי התמלאו תדהמה. אני דווקא שמחתי לקום לכבודה. הרי כך היה נהוג בקזחסטן לברך מורה בכניסתה לכיתה, הרגל שעלה איתי ארצה; וכך עמדתי שם, רגע אחד ארוך במיוחד. רגע שנקטע באחת כשקול צחוקם של הילדים החריש את אוזניי. התיישבתי מיד. ראיתי את כולם ישובים, חלקם מצחקקים. נשכתי את הלשון בחוזקה. העדפתי את הכאב הפיזי על פני העלבון שכמעט התחיל לזלוג מעיניי.

רק כשהייתי שוב בזרועותיה של סבתא, אפשרתי לדמעות לזלוג. היא לא שאלה מדוע חזרתי כל כך מוקדם מבית הספר, רק נתנה לכל דמעה שלי מקום, וזה היה כל כך משחרר ומנקה. כך נרדמתי בזרועותיה של סבתא סאולה.

התעוררתי מדפיקה בדלת. זו הייתה המורה אביבה. היא הביטה בדאגה על עיניי הנפוחות, ודיברה עם סבתא סאולה. סבתא ניסתה להגיד מילה, ואז לצרף לה עוד מילה, ומשלא הצליחה להרכיב אפילו משפט אחד, הרגשתי איך הדמעות כמעט חונקות את גרונה. תהיתי אם גם היא עכשיו נושכת את לשונה בניסיון לשדר ביטחון וחוזק. אבל רק כשהמורה אביבה התקרבה אליה והניחה את ידה על כתפה, הדמעות שלה קיבלו דרור. הן זלגו וזלגו, וניקו גם את קשייה.

וכך עמדו בחדר שתי מורות, שתי נשים,משני קצוות הגלובוס, שלא הצליחו להחליף ביניהן אפילו משפט אחד פשוט. עמדתי ביניהן, והרגשתי הכי מוגנת בעולם. הן הורגשו בי הכי קרובות. כי במקום שהמילים איבדו משמעות, הלב הבין.

שנה לבבית כזו אני מאחלת לכולנו. יותר מלב אנחנו לא צריכים.

‍