בישראל נולדתי מחדש. אין מילים לתאר את הרגשות העצומים שחוויתי נוכח המחשבה שאני חלק מהעם היהודי שחי במדינת ישראל על אדמת ארץ ישראל. כל שאיפתי הייתה להיות שותף במאמצים לעיצוב דמותה של המדינה הצעירה. אולם כשהגעתי ארצה בשנת 1974, התקופה הייתה פוסט-מלחמת יום הכיפורים, ומהאחדות והלאומיות שאפפו את הניצחון במלחמת ששת הימים לא נותרו אלא רסיסים אחדים.

עם סיום מלחמת ששת הימים נסק הביטחון העצמי שלנו לגבהים. “צפצפנו” על העולם מתוך תחושה שאנו בריונים, מלאי כוחות וללא שום מעצורים. “הצבא החזק בעולם”. חטא הגאווה התגנב פנימה והכשיל אותנו כעם, מנע מאיתנו להשכיל לבנות את עצמנו כחברה מלוכדת, מבלי להזדקק לאויב חיצון. במקום לעצב את עצמנו כעם ישראל, “כאיש אחד בלב אחד”, כפי שהורו לנו אבותינו והכתיבו לנו הנביאים לאורך הדורות, בחרנו לזנוח את תפקידנו הייעודי, ואפשרנו לטבע האגואיסטי שלנו לפרוץ ולשלוט.

אומנם זו הייתה מלחמת הישרדות, שמנעה מאיתנו אסונות גדולים ואף הביאה להידוק הקשר בין יהודי העולם לישראל, אך היא פערה פצע עמוק ביחסים בינינו, שממנו אנו סובלים עד היום. הגאווה בעם חיבלה ביחסים בינינו. ההתנשאות על העולם הפכה להתנשאות בינינו, זה על זה. קשרי הערבות ההדדית נפרמו כמו לא היו. חיקינו את הגישה המערבית לחיים, בעיקר את זו שבארצות הברית ובאירופה, תוך שאנו מאמצים לעצמנו מבנים חברתיים ומדיניים שאינם מתאימים לנו. בכך, ניפצנו את הבועה הישראלית שחיינו בה מאז חזרנו מהגלות הארוכה. הטלוויזיה והקולנוע שכוחם התעצם בארץ, חשפו בפנינו את העולם המפתה שנמצא בחוץ-לארץ, וכתוצאה מהשפעתם, מיהרו יהודים רבים לעזוב את הארץ, כדי לפרוח כלכלית.

משלא ניצלנו את חלון ההזדמנויות הצר שניתן לנו כדי להיבנות מחדש כעם ישראל – שתפקידו להיות “אור לגויים”, לשמש דוגמה ומופת לאחדות מופלאה המנהיגה אותנו – התנפץ החלום והמצב הביטחוני הלך והידרדר. גולדה מאיר, שעמדה בראשות הממשלה באותם הזמנים, חשבה שהסכמים בינינו לבין הערבים יפתרו את הבעיה, ובכך תימנע שפיכות דמים ונשים קץ למלחמת ההתשה. אלא שגם זה לא עזר.

לבה של האומה נאטם, הפירוד בעם גבר והמצב מול האויב הוקצן. מבצע “שלום הגליל” החליף את מלחמת יום הכיפורים, שהייתה המשכה של מלחמת ההתשה. בתוך כך החלו הפיגועים באוטובוסים, על כבישי ירושלים ותל אביב, ולאחריהם פרצה מלחמת המפרץ שהשביתה אותנו עם טילי הסקאד של סדאם חוסיין. מאז ועד היום אנחנו ניצבים מול טרוריסטים ומתגוננים מפני מפגעים יחידים – אויב שלא ניתן לנצחו במכה אחת, אויב שאינו מדינה איתה אפשר לחתום על הסכם שלום ולהבטיח הפסקת אש, אפילו זמנית.

‍