סבי, שחי בבלארוס, היה איש מאמין מאוד. כשהייתי ילד הוא היה מספר לי לעיתים קרובות על ירושלים, ולמרות שהייתי אז רק בן חמש או שש, אני זוכר היטב את ההתרגשות בקולו. הוא השתוקק להרגיש את ירושלים, להתאחד איתה. כשדיבר עליה זרחו עיניו.

סבי נולד בגלות ומת בגלות, ואילו אני כשבאתי לארץ ועליתי לראשונה לירושלים נזכרתי בסיפוריו כשהתחלנו לטפס בהרי ירושלים. הרגשתי את רוחו עימי. הגשמתי את חלומו של סבי.

למרבה הצער, ירושלים של ימינו רחוקה מאוד מירושלים של חלומות סבי. בין יתר השמות שניתנו לה, השם "ירושלים" הוא גם שילוב של שתי המילים: "עיר שלם", כלומר עיר של שלמות, והמילה שלמות מקפלת בתוכה גם את המילה "שלום". ירושלים לפי ייעודה צריכה להיות עיר של שלום.

ואין היום שלמות בירושלים. אין השלמה ובטח לא שלום. להיפך, יש בה המון: פילוג, סכסוך ושנאה. דוד המלך, שכתב בתהילים כי "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו", לא היה שמח אם היה רואה את עירו שהפכה לסמל של סכסוך, למוקד של קנאות דתית ושפיכות דמים.

ירושלים משקפת את היחסים בין הדתות, בהיותה המקום המרכזי ליהדות ולנצרות, ומרכז חשוב לאסלאם. מכיוון שאין שקט ביניהן, המרכז שבו שלוש הדתות נפגשות הופך להיות מוקד החיכוך ביניהן, ומכאן לזירת מאבק. במשך מאות שנים, העיר נשלטה על ידי שלוש הדתות המתחרות, והשליטה תמיד הושגה בכוח הזרוע, על ידי מלחמה.

אבל בסופו של דבר, ירושלים נועדה להיות מרכז אחווה ושלמות, מרכז מרפא לעולם מתייסר. לדברי המקובלים והנביאים, ירושלים תיבנה רק כאשר נקים אותה קודם בליבנו, בקשרים מתוקנים של חיבור ואהבה. השאלה היא כמה זמן ייקח לנו להפוך אותה לכזאת, וכמה נסבול בדרך לשם?

במשך תקופה קצרה בעת העתיקה, ישראל הביאה אחדות ואור לעולם. במהלך המאה השלישית לפני הספירה, היה רוגע יחסי בבירה. שלוש פעמים בשנה היו היהודים צועדים לירושלים לחגוג את מועדי העלייה לרגל, במטרה לחבר ולאחד את הלבבות. בספרו "קדמוניות היהודים" כותב ההיסטוריון יוספוס פלביוס כי עולי הרגל יצרו "היכרויות שחוזקו על ידי שיחות יחד ועל ידי שנפגשו ודיברו זה עם זה, וכך חידשו את זיכרונותיהם מהאיחוד הזה".

המשנה מתארת חברות נדירה זו כך: "וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם, ושואלים בשלומם, 'אחינו אנשי מקום פלוני, באתם בשלום?' החליל מכה לפניהם, עד שהם מגיעים להר הבית". בימים האלו, האחדות והחום בין היהודים הקרינו כלפי חוץ והפכו מודל לחיקוי עבור האומות השונות. הספר "ספרי דברים" מפרט כיצד גויים היו "עולים לירושלים ורואים את ישראל, והם אומרים, 'אין יפה להידבק אלא באומה זו'".

למרבה הצער, אחדות ישראל והדוגמה שנתנה לכל העמים לא החזיקו אז מעמד. חלוקה פנימית ועימותים הרסו את הארץ, והעם הוגלה בגלל שנאה פנימית. בחזרתנו הנוכחית לישראל, חזרה איתנו גם המשימה להיות "אור לגויים" – מרכז האחדות שליבו הוא ירושלים. יום ירושלים הנחגג השבוע הוא הזדמנות להיזכר בכך ולהתחיל לפעול לשם האחדות.