“והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, בחיבור הזה של רבי שמעון, ספר הזוהר”
(זוהר לעם, נשוֹא, סעיף 90).

“מחשבת הבריאה היא להנות לנבראיו, ואין שום הנאה מובנת לנברא, עם היותו מחויב להיות בפירוד מהבורא. ולא עוד, אלא כמו שלומדים, שמתאווה הקב”ה לָדור בתחתונים”
(זוהר לעם, הקדמת ספר הזוהר, סעיף 121).

“מטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור העליון הפשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי, בשביל מציאות נאצלים ונבראים. ולא היה שם ראש וסוף, אלא הכול היה אור פשוט בהשוואה אחת. והוא נקרא אור א”ס. וכשעלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, יצא הניצוץ הקשה, כוח הדין שהתגלה בתוך המלכות, שיצא מא”ס, וחקק חקיקה באור העליון. והצטמצם האור, והסתלק מתוך כלי המלכות ומסביב לה. הסתלקות האור הזה מכונה חקיקה באור העליון, כי נעשה שם חלל ריק מאור. ובחלל הריק הזה יצאו אח”כ כל העולמות ואשר בהם”
(זוהר לעם, בראשית-א, סעיף 1).

“העולם הוא עגול ככדור הזה. וכשהשמש יוצא ממזרח, הולך בעיגול עד שמגיע מתחת לארץ. ואז נעשה ערב. ובאותה שעה הולך ויורד בגלגלים של מדרגות ידועות, ויורד וסובב כל הארץ וכל היישוב. וכשהשמש יורד ומתכסה מאיתנו, נחשך לנו, ומאיר לאותם היושבים מתחתינו, לאותם שהם מהעבר השני של הארץ, מתחת לרגלינו. וכן הולך ונחשך מצד אחד, ומאיר לצד השני שמתחתיו, לפי היישוב והעיגול של הארץ, סביב סביב. וכזה, הולך אורו ויורד ומבדיל בין המים שמתחת למי אוקיינוס, ובין המים ההולכים למעלה, ומבדיל באמצע מימי הים, לעכב צינור של מים היוצא מגיהינום, שלא יעבור להזיק לבני אדם. ולפיכך לא נקרא השמש, אלא לשַׁמש בני אדם, שמשום זה הוא נקרא, שמש. שמש המשמש את הכול. אם אור השמש לא היה רוחץ עצמו בים אוקיינוס, היה שורף ומדליק את כל העולם”
(זוהר לעם, בראשית, זוהר חדש, סעיפים 619-621).

“כאשר ברא הקב”ה את העולם, עשה את העולם התחתון כעין עולם העליון, ועשה הכול זה כנגד זה, שכל פרט ופרט שבעולם התחתון יש לו שורש כנגדו בעולם העליון, והוא כבודו למעלה ולמטה. וברא אדם על הכול, שהוא כולל ומשלים כל פרטי הבריאה, כמ”ש, אנוכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. אנוכי עשיתי ארץ, זה ודאי ואינו צריך להשמיענו. אלא מהו הטעם שעשיתי ארץ? משום, שאדם עליה בראתי, שהוא קיום העולם, ושיהיה הכול שלמות אחד, שתכלית כל העולם ושלמותו, הוא האדם”
(זוהר לעם, וייגש, סעיפים 10-11).

“הורידו ספר לאדם הראשון, ובו היה יודע ומשיג את החכמה העליונה. ועליו אומר הכתוב, זה ספר תולדות אדם. וספר זה מגיע לבני האלקים חכמי הדור. וכל מי שזכה להסתכל בו, יודע בו החכמה העליונה. ומסתכלים בו ומשיגים בו. וספר זה הוריד בעל הסודות רזיאל המלאך לאדם הראשון בגן עדן”
(זוהר לעם, בראשית א’, סעיפים 473-472).

“החכמה שהאדם צריך לדעת אותה: לדעת ולהסתכל בסוד אדונו, לדעת את עצמו, שיֵידַע מי הוא, ואיך נברא, ומאין הוא בא, ולאן הוא ילך, ותיקון הגוף איך מִיתָקן, ואיך הוא עתיד לבוא בדין לפני מלך הכול. לדעת ולהסתכל בסוד הנשמה. מה היא נפש זו שבו, ומאין באה, ועל מה היא באה בגוף הזה… להסתכל בעולם הזה, ולדעת העולם, שהוא נמצא בו, ועל מה יִיתָקן העולם. ואחר זה, יסתכל בסודות העליונים של העולם העליון, לדעת את אדונו. וכל זה יסתכל האדם מתוך סודות התורה”
(זוהר לעם, זוהר חדש, שיר השירים, סעיפים 483-482).

“כל מי שעוסק בתורה, הוא מקיים העולם ומקיים כל פעולה שבעולם על תיקונו כראוי. ואין לך איבר הנמצא באדם, שלא תהיה כנגדו ברייה בעולם. כי כמו שגוף האדם מתחלק לאיברים, וכולם עומדים מדרגות על מדרגות, המיתקנות אלו על אלו, וכולן הן גוף אחד, כן העולם, כל אלו הבריות שבעולם, כולן הן איברים איברים, ועומדים אלו על אלו. וכאשר כולן ייתקנו, יהיו לגוף אחד ממש. והכול, הן האדם והן העולם, הוא כדמיון התורה, כי התורה כולה היא איברים ופרקים, ועומדים אלו על אלו. וכאשר ייתקנו כולם, ייעשו לגוף אחד”
(זוהר לעם, תולדות. סעיף 3).

“כמה מדורים על מדורים יש לצדיקים בעולם ההוא, והמדור העליון מכולם הוא לאותם שאהבת אדונם נקשרת בהם, כי המדור שלהם נקשר בהיכל העולה על הכול, משום שהקב”ה מתעטר בזה באהבה. היכל זה, העליון על הכול, נקרא אהבה, ועל אהבה עומד הכול. כמ”ש, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. והכול עומד באהבה”.
(זוהר לעם, ואתחנן, סעיפים 145-146)

“אשריהם המסתכלים ברצון שלהם, דברים של סודות העליונים, ללכת בדרך אמת. לזכות בעוה”ז, ולהאיר להם לעוה”ב. עליהם כתוב, והמשכילים יזהירו. אשריהם בעולם הזה ובעולם הבא. אותם הדבקים בהקב”ה באמת, הרצון שלהם מדריך אותם, שילכו בעבודתם, כפי המתוקן למעלה בעולמות העליונים, כמ”ש, וילך אברם כאשר דיבר אליו ה’. ולפיכך כשהם מסתכלים אח”כ ברצון שלהם, הם יודעים סודות עליונים, כי הם מסתכלים בנטיות שברצון שלהם, ויודעים איך נקבעים למעלה סודות עליונים”.
(זוהר לעם, בראשית, זוהר חדש, סעיף 110)

“והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. אלו הם בעלי קבלה. אלו הם המשתדלים בזוהר הזה, הנקרא ספר הזוהר. שהוא כתֵיבת נוח… שהוא יסוד כל נשמת חיים”.
(זוהר לעם, במדבר, סעיפים 93-88)

“הכול הוא אלקיות, למעלה מזמן, ממקום, ומשינוי. וכל אותם המדרגות והתיקונים, שאנו מבחינים באלקיות, הם כולם רק מיני העלמות וכיסויים כלפי התחתונים. כי עשר ספירות הן עשר מיני כיסויים על עצמותו. וכן כל התמונות המדומות מזמן ממקום וממעשים, כולן אינן אלא רק מיני כיסויים על אלקותו, הנראים כך לעיני התחתונים… אלא שיש לדעת, שכיסויים אלו משמשים ג”כ לגילויים. ולא עוד אלא לפי מידת הכיסוי, שיש בכל שם ותיקון, כך היא מידת הגילוי הנמצא בו. ומי שזוכה לקבל מידת הכיסויים כהלכתם, זוכה אח”כ שהכיסויים נעשו לו למידות גילויים. והלומד צריך לזכור דברים אלו בזמן הלימוד, ולא ייכשל במחשבתו”.
(זוהר לעם, נשוא, סעיף 299)

“כל אלו החברים שאינם אוהבים אלו את אלו, מסתלקים מן העולם טרם שמגיע זמנם. כל החברים בימיו של רבי שמעון, אהבת נפש ורוח הייתה ביניהם. ומשום זה בדורו היו סתרי התורה בגלוי. והיה אומר, כל החברים שאינם אוהבים זה את זה, גורמים לעצמם, שלא ללכת בדרך הישר. ועוד שעושים פגם בתורה. כי התורה, אהבה ואחווה ואמת יש בה. אברהם אהב את יצחק, יצחק את אברהם, שהיו מתחבקים זה עם זה. יעקב, שניהם היו אחוזים בו באהבה ובאחווה, ונותנים רוחם זה בזה. החברים צריכים להיות כמוהם, ולא לעשות בהם פגם. שאם יחסר בהם האהבה, פוגמים בערכם למעלה, באברהם יצחק יעקב, שהם חג”ת”
(זוהר לעם, כי תישא, סעיף 54).

“הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח”כ חוזרים להיות באהבת אחווה. הקב”ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה, גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב”ה מקשיב לדיבורם. ויש לו נחת והוא שמח בהם. ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה, עד שהקב”ה ישמח עימכם, ויקרא עליכם שלום, ויימצא בזכותכם שלום בעולם. כמ”ש, למען אחיי ורעיי אדַבְּרה נא שלום בךְ”
(זוהר לעם, אחרי מות, סעיפים 65-66).

“אמר רבי אבא, אוי רבי שמעון, אתה בחיים ואני כבר בוכה עליך. לא עליך אני בוכה, אלא אני בוכה על החברים, ואני בוכה על העולם, שיישארו יתומים ממך, אחר פטירתך מן העולם. רבי שמעון הוא כאור הנר, הדולק למעלה ודולק למטה. ובאור שהדליק למטה מאירים כל בני העולם. אוי לעולם כשיסתלק האור שלמטה, ויבוא בתוך האור שלמעלה. מי יאיר אור התורה לעולם”
(זוהר לעם, ויקהל, סעיף 118).

“עתיד הקב”ה לפקוח עיניים, שלא היו חכמות, שיסתכלו בחכמה עליונה, ולהשיג מה שלא השיגו בעוה”ז, כדי שיכירו את ריבונם. אשריהם הצדיקים, שיזכו לחכמה ההיא, שאין חכמה כאותה החכמה, ואין ידיעה כאותה הידיעה, ואין דבקות כאותה הדבקות”
(זוהר לעם, ואתחנן, סעיף 35).

“וכשיהיה קרוב לימות המשיח, אפילו תינוקות שבעולם עתידים למצוא סודות החכמה, ולדעת בהם קיצים וחשבונות של הגאולה. ובאותו הזמן תתגלה לכל”.
(זוהר לעם, וירא, סעיף 460)

“ישראל עשה אותם הקב”ה, לב של כל העולם. וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים. וכמו שאיברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל”
(זוהר לעם, פינחס, סעיף 152).

“לדוד מזמור, לה’ הארץ ומלואה תבל ויושבֵי בה. הארץ, זוהי ארץ הקדושה של ישראל, שעומדת להיות מושקית מה’, ולהתברך ממנו מתחילה. ואח”כ ממנה מושקה העולם כולו. תבל ויושבי בה, אלו שאר הארצות, השותים ממנו”.
(זוהר לעם, וארא, סעיף 15)

“ומשום שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים, שהוא ספר הזוהר, ייצאו בו מהגלות ברחמים”.
(זוהר לעם, נשוֹא, סעיף 90)