לצד התייחדות עם הנופלים ועם הגעגוע שלא מרפה, חשוב שנזכור ביום זה שהכוח לשינוי מהותי נמצא בידיים שלנו. אלה לא מילים יפות, אלא זו פנייה מעומק ליבם של המקובלים, שכתבו על כך בכל משפט ופסקה בכתביהם על ייעודו של עם ישראל.

הזיכרון הכואב יכול להתעצב לזיכרון משמעותי בתנאי שנחקור את הסיבה האמיתית לכל הצרות שפוקדות את העם שלנו. השורש לכול מתחיל באגו האנושי שלנו, בטבע הבלתי מרוסן שלנו שעוצר ובולם אותנו, קובר אותנו חיים. האגו כולא כל אדם בעולמו הצר, מעמיד אותו בהתגוששות תמידית עם הזולת ומדרבן לנצל את האחרים עד בלי די.

התרופה נגד היצר ההרסני שמעורר רוח של פירוד מוגשת שחור על גבי לבן בספרי הקבלה, תורת ישראל, והיא מסתכמת בשלוש מילים מהפכניות: "ואהבת לרעך כמוך".

הכלל הגדול הזה כמעט ואינו מיושם, והוא בעיקר חסר לנו כדי להתגבש לאומה ישראלית איתנה. בואו נהיה רכים זה לזה גם בשאר ימות השנה; נתחשב בזולת, נמעיט בטינה ובשנאה, ונשאב מתוכנו תעצומות נפש, כוחות חדשים של ממש.

לא רק כוחות שינחמו ויעודדו, אלא כוחות חיוביים שמקורם בכוח הטבע העליון; כוחות רוחניים שיגבשו אותנו מחדש לעם אחד – עם אשר מכוח החיבור שלו יקרין אור ואהבה לעולם, ישים קץ למלחמות ויביא לרוגע ואיזון.

הדבר נשמע כחלום אוטופי, חיים אידיליים של עולם ללא מאבקים וקורבנות, אבל זה אפשרי. על היכולת וההזדמנות כותבים המקובלים, ממלאים כרכים שלמים. לכן בואו נלמד יחד איך לתקן את האגו המעוות, ליישר אותו כך שישרת את הזולת, ונתחיל לראות את האור בקצה המנהרה.

וכלל לא חשוב אם נצליח או לא, אלא העיקר המוטל עלינו להשתדל ולנסות. ניתן את המחצית שלנו, ונזכה למחצית השנייה. זה המינימום ההכרחי שאנחנו חייבים למען היקרים לנו, הבנים והאחים, הבנות והאחיות. נזכור.

‍